יחזקאל דרור | מהותנו בידינו
אפשר להעלות כמה וכמה שיקולים בעד ונגד הדרישה להכיר בישראל כבמדינה יהודית. הנימוקים בעד נראים ברורים: ברמה הטקטית והאסטרטגית מעמידה הדרישה למבחן את נכונותם של הפלסטינים, הסורים, ומדינות המזרח התיכון בכלל, לבצע קפיצת מדרגה בכל הנוגע להשלמה עם קיומנו; זאת תוך כדי הכרה במהותה המיוחדת ישראל וקבלתה כעובדה שאין עוד לערער עליה. יש לכך חשיבות פסיכולוגית, שממנה נובעות השלכות מדיניות-ביטחוניות שאין להמעיט בערכן.
לכך מצטרפת התקווה, שהכרה פורמלית במהותה היהודית של ישראל תבלום את הדרישה למימוש "זכות השיבה" של הפליטים; תבהיר למיעוטים בישראל את מעמדם כאזרחים, תוך שרטוט קו אדום שידגיש את חוסר התוחלת שבחזונות השואפים לערער את המהות היהודית של המדינה, ותחזק את הלגיטימציה העולמית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית.
ואולם, אי אפשר להתעלם מן החשש, שהדרישה הישראלית להכרה נובעת גם מגורם לא מודע, קולקטיווי, שהוא בעייתי מאוד. ייתכן שאנחנו סובלים עדיין מהפחד ה"גלותי" שמא מדינה יהודית לא תצליח להחזיק מעמד - פחד שמלווה בביטויים של חוסר אמון בכוחנו או של אמון-יתר בכוחנו.
מדובר בספקולציה, אך יש בה כדי להסביר עמדות מדיניות-ביטחוניות לא רציונליות מובהקות, מ"שמאל" ומ"ימין" כאחד, שקשה להבינן אחרת. אם ההערכה הזאת נכונה, אזי מדובר בתופעה מסוכנת המעוותת את שיקול הדעת. או אז, העמדת הדרישה להכרה ערבית במהותה היהודית של ישראל באה במקום פעולה תכליתית מצדנו לחיזוק מהותנו זו.
וכאן אני מגיע לשיקולים נגד הדרישה. היא איננה מקובלת בדיני המשפט הבינלאומי הנוגעים להכרה במדינות: מכירים במדינה הכרה למעשה או הכרה מלאה ללא כל קביעה בדבר מהותה כמדינה חילונית, קתולית, מוסלמית וכדומה. זאת ועוד, הדרישה להכיר בישראל כבמדינה יהודית רומזת שמהותנו תלויה בהכרה כזאת, שאותה הצדדים שכנגד יכולים גם לבטל.
אין בהכרח גם קשר ריאלי בין הכרה במהותה היהודית של ישראל ובין סוגיית הפליטים. אפשר להכיר בישראל כבמדינה יהודית ובכל זאת לדרוש את חזרתם של פליטים רבים. מצד אחר, גם בהיעדרה של הכרה כזאת יכולה ישראל, וצריכה, לסרב בתוקף לקלוט כמות משמעותית של פליטים. כל מי שמוכן לנהל אתנו משא ומתן בתום לב יבין זאת גם אם לא יודה בכך.
שיקול חשוב במיוחד הוא זה הנגזר מההנחה שישראל רוצה בתום לב להתקדם לשלום יציב ככל האפשר; במידה שהנחה זו נכונה, הרי שאז הדרישה להכרה מפורשת בה כבמדינה יהודית מוסיפה קושי חמור, אפילו פטאלי. שכן גם שליטי ערב הרוצים להכיר בישראל ולנרמל את היחסים עמה לא יוכלו להרשות לעצמם - כדי לא לפגוע ביציבות משטרם - להכיר במפורש בישראל כבמדינה יהודית.
לשיקולים בעד ונגד מצטרפת העובדה שמהותנו כמדינה יהודית תלויה בנו ובנו בלבד. הדרכים לחיזוקה ולהעמקתה של מהות זו כוללות מדיניות דמוגרפית, הסדר מחדש של מעמד מוסדות הדת בישראל, גיור מזורז, שינויים במערכת החינוך שיש בהם ממש, חיזוק סמלים יהודיים פלורליסטיים וכן צעדים נוספים לגיבוש הזהות וההזדהות היהודית בקרב הדור הצעיר. בין עתידה של מהותנו היהודית לבין הכרה במהות זו על ידי מדינות ערב אין ולא כלום. ואילו שכרה של התקווה, שהכרה כזאת תחזק את יציבותם של הסכמי השלום, יוצאת בהפסדה על ידי הקטנה עד קרוב לאפס של הסיכוי להגיע להסכם הכולל הכרה מפורשת כזאת.
השאלה היא אפוא אם אפשר ליצור סינתזה, המשלבת את היתרונות של ההכרה ללא החסרונות של הדרישה להכרה. אני חושב שכן. הדרך המומלצת היא לחוקק "חוק יסוד חוקתי", שיתקבל על ידי רוב מיוחס של הכנסת, בעל מעמד רם יותר מחוקי היסוד, כולל חסינות בפני ערעור משפטי.
חוק זה יקבע, כי ישראל היא מדינה יהודית ומדינת העם היהודי בכללותו, יחד עם היותה המדינה הדמוקרטית של כל אזרחיה.
הכרה במדינת ישראל שיש לה חוק חוקתי כזה צופנת בתוכה הכרה במהותה כמדינה יהודית, בלי שיהיה צורך לקבוע זאת במפורש. לכן, מחקיקה כזאת אפשר יהיה להפיק את כל היתרונות המצויים בדרישה להכרה בישראל כבמדינה יהודית ולהימנע מכל החסרונות שבה. זאת ועוד, חוק יסוד חוקתי כזה, והדיון בו, יוסיפו ויבהירו לנו שהאחריות למהותנו מוטלת עלינו ועלינו בלבד.
ספרו החדש של יחזקאל דרור "מדינאות מדינית-ביטחונית למדינת ישראל" יצא לאור בימים אלה
No comments:
Post a Comment