2008 Meretz- Why I will Leave

פרוטוקול הנהלת מרצ-יחד - 5.6.2008

נוכחים: ירון שור, מוסי רז, זהבה גלאון, עו"ד עמרי כבירי, שוקי קרומר, יאיר אברהם, ג'ומס, סיגל שיינמן, יונתן יסעור, מיכל עדן, ויוי וולפסון, שמואל ברטנשטיין, דרור מזרחי, דרור מורג, מיכל רוזין, קובי דהן, דינה אבקסיס, רונית גל, יוסי ביילין, שושנה צור, אליעזר צור, חיים פרטוש, אורי זכי, אייל אורון, שי אבן, אלי ספרן, דקלה אברג'יל, ערן לב, גדעון שמיר, אילן גילאון, רן כהן, גיורא ברעם, אבו וילן, תמי זנדברג, עידו גדעון, נעמי חזן, דסי ינובסקי, מיטל להבי, דן יעקובסון, טל מידן, מוניקה כהן, גבי לסקי, גברי ברגיל, סוזי בכר, עיסאוי פריג', נוגה בר-לב, צביה גרינפלד, חיים חייט, יוסי מרציאנו, פפה אללו.

מוסי: אנו מזכירים היום את יום השנה לכיבוש ויום איכות הסביבה הבינלאומי.
עידו גדעון הוא הדובר החדש של מרצ. עומר שכטר הוא היו"ר החדש של נוער מרצ.

ג'ומס: החלטנו לקיים את סדר היום המקורי, הבחירות המוניציפאליות. הבחירות הכלליות מתקיימות בנובמבר, אנחנו החלטנו להתכונן לבחירות המוניציפאליות למועד המקורי – נובמבר. אנו צריכים להתכונן עכשיו. יחסרו לנו משאבים לבחירות. ירון ואני בדקנו את ההיערכות. הערכתנו היא שמרצ צריכה כשלושה וחצי חודשים להיערך לבחירות. אם הבחירות יתקיימו בנובמבר, הבחירות הפנימיות יחפפו עם הבחירות הכלליות. זה לא יהיה נוח, אך כל המפלגות יהיו במצב הזה. אנו צריכים להתחיל להתכונן. חבר במפעל משותף של ניר עוז ונירים נהרג היום וחמישה נפצעו, זה סיפור קשה מאוד. המציאות בכלל בעוטף עזה נהיית מיום ליום יותר קשה. החלטה הייתה צריכה להתקבל, החלטה על קבלת הפסקת אש בין הצדדים.

זהבה: מרצ כנראה כרגע יכולה לומר שירוצו מטעמה 25 רשימות ברשויות השונות, לא כולל ישובים ערביים. יכול להיות שירוצו גם רשימות בישובים הערביים. ברוב המקומות הגענו להסכמות מאוד חשובות. בשבוע האחרון אנו נשאלים רבות על ההתרחשויות הרבות, כל המפלגות מדברות על הקפאת העשייה לבחירות המוניציפאליות. היום, שרי מפלגת העבודה הודיעו שהאולטימטום הוא בטווח של השבועיים הקרובים. עלינו כן להיערך לנובמבר לבחירות המוניציפאליות. במידה וב-18 ליוני הכנסת לא תתפזר הבחירות המוניציפאליות כן יתקיימו כסדרם. לבחירות המוניציפאליות יש חשיבות עצומה.
שאלה: בכמה מן הרשימות מרצ מתמודדת לראשות? – תשובה: בהרצליה, ואולי גם נשקול לרוץ לראשות לעוד כמה רשויות.

שאלה: מה קורה במגזר הערבי? – תשובה: במגזר הערבי נרוץ לראשות בג'סר א-זרקא, כרגע כנראה תהיה רשימת-בת של מרצ בדליית אל-כרמל. כנראה שנרוץ למועצה בשפרעם.

ירון שור: אני רוצה להודות בהערכה לרונית גל שמסיימת את תפקידה כדוברת המפלגה ולאחל לעידו גדעון הצלחה רבה בתפקיד הדובר, הצלחתך הצלחתנו. בהזדמנות זו גם להודות לנציגים המוניציפאליים שלנו, שחלק יסיימו את תפקידם בחודשים הקרובים וחלקם, כך אנו מקווים, ימשיכו לקדנציה נוספת. אתם עושים עבודת קודש. מרצ עושה בכל יכולתה לעזור לכם, אך משאבים אין לנו. אנחנו תמיד איתכם.
הסיכוי שיתקיימו שתי מערכות בחירות במקביל, אחת לכנסת ואחת למוניציפאלי – הוא שואף לאפס. ראשית, זה לא אותו פנקס בוחרים. שנית, מדובר על 2 מערכות ניהוליות שונות: האחת מנוהלת ע"י תמר אדרי בכנסת והשנייה ע"י משרד הפנים בכפר סבא. וזה מעבר לאינטרסים הפוליטיים של המפלגות.
בניגוד למה שנכתב בדו"ח האסטרטגי, אני סבור שמערכת הבחירות המוניציפאלית הקודמת נוהלה טוב מאד. הבעיה היא שיש מגמה ארצית מתמשכת של ירידה בייצוג של רשימות שמזוהות עם מפלגות, וכן שמרצ מצאה את עצמה בבחירות המוניציפאליות בסוף 2003 לאחר שהייתה ירידה דרמטית בכוחה בתחילת 2003, בבחירות לכנסת. זה הביא אותנו לכך שהייתה ירידה בכוחנו הפוליטי בבחירות המוניציפאליות וכן הפסד כספי של כ-2 מיליון ₪.
יש לי 4 לקחים עיקריים ממערכת הבחירות הקודמת:
ראשית, נעשו סקרים באופן מושכל ונכון, אך הם נעשו מוקדם מדי. על סמך הסקרים הוחלט איזה מימון לתת לכל רשימה. כדי לפתור בעיה זאת באופן חלקי, העניין הזה נלקח בחשבון בנושא של חישוב התקציב הפעם, כאשר 30% מהתקציב לכל רשימה יינתן לאחר הסקר הראשון והיתרה לאחר הסקר השני. הסקר הראשון שנעשה הוא סקר תשתית ולא ישקף את כמות המנדטים שתקבל כל רשימה. הסקר השני ייערך כחודשיים לפני הבחירות ובעקבותיו יוחלט על מסגרת התקציב הסופית. אנחנו מודעים לכך שזה לא פשוט לתכנן תקציב כאשר לא יודעים מלכתחילה את גודלו, אך נדמה לי שהנוסחה (שמופיעה בנספח) היא נכונה, ולוקחת בחשבון את הסיכונים מול הסיכויים.
שנית, העלאת % החסימה מבחינת המימון – לפי תוצאות הסקר, מ-0.6 מנדט ל-0.8 מנדט. כלומר, בפעם הקודמת הוחלט לממן רשימות שעל סמך הסקר קיבלו 0.6 מנדט, וכתוצאה מכך היו רשימות שלא עברו את אחוז החסימה והפסדנו כסף. הפעם אנחנו מעלים את הרף ל-0.8.
שלישית, חשוב למנוע עד כמה שאפשר חריגות תקציביות. אין צורך לפרט את המצב הכספי של מרצ, ולכן אני רוצה לציין שלמרות שרוב הרשימות התנהלו מצוין ורובן לא חרגו, היו רשימות בודדות שחרגו מהתקציב, ובאופן ניכר. יתרה מכך, כשליש מהאנשים שהתמודדו ברשימות השונות עזבו את המפלגה לאחר הבחירות ובמהלך הקדנציה, תופעה בעייתית מאוד. על מנת להתמודד עם התופעות הללו, הכנו כתב התחייבות, עליו יצטרכו לחתום כל המועמדים.
ולבסוף, המערכת המרכזית צריכה להיות הפעם יותר דומיננטית. אנו נעזור לרשימות בכמה מובנים: יהיה קמפיין מרכזי, קמפיין "מטריה", שידגיש 2-3 נושאים מרכזיים המשותפים לכולם, נבצע 2 סקרים, נעזור בבחירת מנהלי קמפיינים, נקיים סדנת הכשרה, הן למועמדים והן למנהלי המטות, נבנה אתרי אינטרנט, מערכת מידע לניהול מטה הבחירות, ועוד שורה של שירותים. מטרתנו היא לתת לכל המתמודדים את העזרה המרבית שאנו יכולים לתת.
אלו הרשימות שרצות, לא כולל את המגזר הערבי: אשדוד, אשקלון, באר שבע, גבעתיים, הרצלייה, חולון, חיפה, יהוד, ירושלים, כפר סבא, כרמיאל, נס ציונה, פתח תקווה, קריית אונו, קריית גת, קריית טבעון, ראש העין, ראשון לציון, רחובות, רמת גן, רמת השרון, רעננה, תל אביב-יפו. רשימה לא סופית.

ערן לב: בסעיף 2 של הנספח, בלשון המעטה, נייר בעייתי, אני לא רחוק ממקצועו של עו"ד כבירי, יש סעיף אחד, אני לא מאשים אותו, אך אני שוחחתי עם המזכ"ל על מסמך זה, אף מפלגה אחרת לא העבירה כזה מסמך. למרות זאת, אני מוכן לחתום על מסמך זה, רק עם תיקון אחד, בסעיף 6, אני מקווה שעו"ד כבירי הכין זאת רק עבור ת"א, אם אני הייתי עו"ד הייתי בודק את הפוליסה של האחריות המקצועית, עזבו את העובדה שאתם רוצים לכפות עזיבה של המתמודד אם יתקיים סכסוך בינו למפלגה. יש סעיף שאומר שצריך להחזיר כסף למפלגה בתנאים מסוימים. סעיף 6 צריך לומר משהו אחר לחלוטין, אני לא מוכן לתת לבית הדין של המפלגה להוות בורר ביני למפלגה. רק לבית משפט יש הסמכות לעשות זאת, אני לא רוצה שבית הדין של מרצ יהווה בורר בסכסוכים כספיים. גם בסעיף 5, אם מישהו פורש לא יצטרך להחזיר את הכספים, רק מישהו שלא "יביא" את המנדט. חייבים לשנות את כל סעיף 6.

הנרי: אני רוצה להגיד את הערכתי בנוגע לבחירות, אני חושב שהבחירות לכנסת יתקיימו בנובמבר, והמוניציפאליות כחצי שנה אחרי. לגבי הבחירות המוניציפאליות והכנסת במקביל – מבחינת טכנית לא אפשרית, ומשרד הפנים מתנגד לכך, ולכן הנושא הזה ירד מהפרק. אילו הישיבה הזו הייתה נערכת בעוד שבועיים-שלושה נוכל לדעת יותר. כפי שירון אמר, בבחירות המוניציפאליות הקודמות היו מספר ויכוחים עם מתמודדים מכל מיני רשימות, צוותים מסוימים לא הגיעו לאחוז החסימה של מימון התקציב. צריך לעשות כאן שיקול ענייני- לא פוליטי- ולראות אם לכל מועמד יש סיכוי, כדי שלא נתקל באותו מצב שהיה בבחירות הקודמות. למשל באשדוד, אסור לתת שקל. באשדוד אין סיכוי למרצ, בכלל. לגבי ההסכם שהוכן כאן ע"י היועץ המשפטי, הוא "לא יתפוס מים". כל מי שרץ תחת מרצ לא צריך לעשות שום הסכם, אולי כדאי לעשות סוג של אמנה במקרה של בריחה עם המנדט. אם הבחירות המוניציפאליות יערכו לפני הבחירות לכנסת - יש טעם לעשות את הקמפיין המרכזי. הקמפיין הארצי – חסר תועלת, הרבה כסף ילך לאבדון, עלינו לתת תקציבים לרשימות ביישובים ולא לפזר כספים באופן שרירותי, אלא למקד את הכסף לכל יישוב. חולצות, כובעים, אביזרים למיניהם, הכול תחת מטרייה מרכזית ולא באופן מפוזר.

עמרי כבירי: אני רוצה לפתוח בנוגע לכתב ההתחייבות, מה שהנרי וירון אמרו הם נכונים מאוד, אבל כאשר יש בריחה של מנדטים זה דבר מאוד לא מוסרי. לא היו בעיות משמעותיות, אך בעיית בריחת המנדטים היא צרה גדולה. על המתמודדים להחזיר כספים אם לא קיבלו את המנדט. להסכם הזה חייב להיות "שיניים", מרצ צריכה להחליט כיצד היא תתנהל בפני המתמודדים.

פפה אללו: יש להבדיל בין מי שפורש והולך הביתה ולא קורה שום דבר לבין מי שלוקח את המנדט. בעניין התקציב, עלינו להתמודד עם עניין המועד. אנו צריכים להתכונן 4-5 חודשים לפני כן, במיוחד בי-ם.
דרור מורג: אני חושב שבנושא התקציב, העניין של החלוקה מאוד נכון, ישנו עוד כלי של גיוס תרומות, דבר נוסף בנוגע למסמך, אני מצודד במסמך, התלונות קצת מוגזמות, אינני חושב שהדיון צריך להיות משפטי, העניין הוא המוסר פה. עזיבת המפלגה. הוא צריך להיות כמה שיותר מחייב.

גבי לסקי: ירון אמר שהמפלגה הולכת להעמיד מספר שירותים למועמדים, בין היתר, סדנא לעמידה מול תקשורת, אני חושבת שצריכה להיות סדנא בנושא הירוק, מה שנקרא קיימות, כיצד מנהלים עיר בריאה, זה יהיה מאוד נכון שהמועמדים יעברו "סדנת קיימות". בנוסף לכך, אהבתי את כל הפליירים, סטיקרים וכו', עלינו לנהל קמפיין ירוק! פחות פליירים וסטיקרים אך זקוק לחשוב כיצד עושים זאת, קמפיין יותר ירוק, זה בזבוז משאבים. בנוסף, אי אפשר להגיד למישהו להחזיר את המנדט, אז מה עושים? לבדוק לעומק, אולי פיצוי כספי, צריכים לבחון זאת. אני אוהבת את רעיון האמנה – אך שוב, היא לא ניתנת לאכיפה. זה נושא מאוד בעייתי. אם המפלגה מממנת מתמודד עליה לשלם עבורו. בנוגע לניסוחים יש לי מספר הערות ואעביר לעמרי.

עידן: אני לא אחתום על המסמך הזה, אף אחד מהמפלגה לא סייע לי כאשר התמודדתי מול אנשים שכן גנבו את המנדט. אני בזבזתי ימי עבודה וישבתי במשרד. השקעתי המון משאבים. היום לבוא אלי ולהגיד, לא מאמינים לך, אני חושב שזה לא מוסרי. אני לא ראיתי את חברי הכנסת חותמים על מסמך כלשהו. מדובר פה על אחריות אישית – אדם מקבל מימון – עוזב: עליו להחזיר מימון. המסמך לא מכבד פה את הנוכחים. אני מצטרף לערן, בית משפט מתמודד עם פסיקות כאלו, לא בית דין מרצ. יכול להיות שבאזור גוש דן צריך להשקיע מעט יותר בקמפיין.

שמואל: בנוגע לנייר, כמו שהזכירו פה כבר, יש פה בעיה מהותית, יש כאן 2 צדדים, מועמדים וחברי הנהלה. אנחנו מפלגה אחת, צד אחד, לא שניים. ואם יש כאן שני צדדים – אז ההסכם מנוסח באופן חד צדדי. ניסו פה לרמוז איזה מקרה יוצא מן הכלל, שמרצ תחליט לעשות שותפות עם תנועה חוץ פרלמנטארית או אף פרלמנטארית, חלק גדול מהמפלגה לא תוכל לבלוע את זה. אם יש מסר משותף, ושמים אותו בעיתון משותף, אז כל הארץ קוראת אותו, ולא רק לעיתון למקומון.

ויוי: בנוגע לקמפיין, צריך להפריד בין עניין הקמפיין עצמו לבין רעיונות הסדנאות, זה לא בהכרח מה שיקדם אותנו ברמה המקומית, צריך גם להיזהר בעניין המסרים. בנוגע למסמך, אני חושבת שמהותו נכונה, הסכסוכים הקיימים רבים ולכן אני חושבת שצריך לשאול – למה זה קורה. צריך ללוות את הנושא.

קובי: אני נגד כל המתנגדים למסמך הזה. לא רק עניין הכסף, אלא עניין הנזק האלקטוראלי. זה דבר מאוד חמור. הנהלת המפלגה צריכה לחייב את המתמודדים לחתום על מסמך התפטרות לראש העיר וכאשר יהיה סכסוך בין המועמד למפלגה במקרה של גניבת המנדט, להגיש את המסמך. זה מה שימנע את גניבת המנדט.

אילן: בנוגע למועד הבחירות – אינני יודע מתי זה יתרחש. בנוגע למהלך המשפטי שמתרחש פה – זה חבל, דבר מאוד תיאורטי ולכן חבל שאנו מתמודדים עם ההחלטות הטיפשיות הללו. הבחירות לכנסת גם חשובות, ואני חסיד גדול של המסרים החזקים והגדולים. הירוקים הם הגמלאים החדשים, זה משפט שצריך לאמץ אותו, צריך להיות שוב מפלגה של רווחה וחינוך, מסרים של מרצ של פעם, זה המסר המרכזי. פגשתי בארה"ב את מושל מינסוטה, הוא נבחר דרך הקמפיין באינטרנט, המדיום הזה הוא חשוב מאוד. צעירים רבים נמשכים לכך. עדיף לרוץ ב-12 מקומות ולנצח ב-80% ולא לרוץ ב-24 מקומות ולנצח ב-40%.
בכל אופן, עלינו להחזיק מערכת בחירות מרכזית וממוקדת ולהחליט את ההחלטות הטובות ביותר.

ג'ומס: עם כל הכבוד למסמך הזה, זה לא מרכז הדיון הזה. אני חשבתי שהנוסחאות הפיננסיות הן מרכז הדיון. אך בנוגע לנייר, הנייר הוא הסכם בין חברי מרצ המתמודדים לבין מרצ. סעיפים 3 ו4, אם מישהו שילם לספק שלא כדין, עליו לשלם, אותו דבר גם בנוגע לחריגות בתקציב, על מתמודד להתנהל עפ"י הכללים. אנשים לא יכולים להשליך כספים, כל ההתחייבות הזאת היא סה"כ בשתי סיטואציות, חריגה מן התקציב וכו', ומקרה הפרישה וגניבת המנדט. לא בית הדין של מרצ צריך לדון בזה, אם הוא עזב את המפלגה, זה עניין של בית משפט. מי שלוקח מנדט מן המפלגה עליו להחזירו. מי שנוטש את המפלגה, יש הצדקה למפלגה לפעול כלפיו.

יונתן: על חברי הכנסת להעלות הצעת חוק בנוגע לתשלום לחברי מועצת עיר. חבר מועצת עיר מתנדב ולכן זה לא מחובתו. הייצוג של המפלגות בכנסת בערים פוחת, ולכן עולה הכוח של הרשימות שלא מזוהות. בנוגע למסר, הקמפיין צריך אולי להיות לא תחת שם מרצ, אך עם אנשיה.

מיטל להבי: אמר ג'ומס על התיקונים של ערן, אני לא רואה למה תמי, שלא חותמת על התחייבות, צריכה לחתום, נכון שכולנו צריכים להתנהל לפי הנוהל, אך צריך להיות חוזה נפרד בנוגע לטוהר והתנהלות כספית. לגבי הסקר, אני לא אהבתי את הסקר, הסקר לא משקף את המצב. אין לי התנגדות לקמפיין מרכזי, אין לי ספק שהחיבור בין מרצ לת"א הוא טוב. גוש דן יכול להוות מסר מרכזי בנוגע לנושא הירוק – זיהום אוויר לדוגמא, ולכן עלינו להתרכז בנושאים מסוימים, גם בקמפיין הארצי.

שוקי: אני חושב שכדאי לתת "בונוסים" למי שהתנהג כשורה בעשור האחרון, ולהיפך למי שהתנהל לא כשורה. אני באופן עקרוני לא חושב שזה נכון לממן 0.6 מנדט למי שהביא מנדט. זה הכול תלוי בהתנהגות של השנים האחרונות ובקמפיין הנוכחי. לגבי הנושא של החוזה – זה חוזה בסדר, זה בכלל דבר משני, זה נראה לי טריוויאלי לחלוטין.

יאיר: אני רוצה להתייחס לגבי המגמה של היחלשות כוחן של המפלגות במערך המוניציפאלי. יש לנו מעגל וקהל יעד ברור, היכן שמרצ זכתה לתמיכה ציבורית רחבה, חובתנו להדק את הקשר הזה, כדי להביא את אותו קהל - שוב. אנשי קשר לא באים להצביע בבחירות המוניציפאליות. אני חושב שצריך להביא את קהל הבוחרים של מרצ בכנסת – למוניציפאלי. בנוסף, צריך גם לעשות עבודת שטח רחבה, ומהבחינה הזו, סקר שהוכן חצי שנה לפני הבחירות מטעה, ולכן עלינו להבין שהסקר הראשון לא ממפה את המצב, והוא גם לא צריך לקבוע את רמת התקצוב הראשונה.

אייל: לגבי המסמך, אישית, אין לי בעיה עקרונית עמו. צריך לזכור שהמועמדים הם כמעט כולם עושים זאת ללא תמורה, אני מאוד לא אוהב את הנתון ש-30 אחוז מחברי המועצות עזבו אותנו, עלינו לדאוג שזה לא יקרה שוב. העליתי בעבר את נושא ההשלכות הקמפיין המוניציפאלי על תקציב המפלגה, צריך לדאוג שבהמשך כיצד הסיכונים שאנו לוקחים בקמפיין לא ישפיעו לרעה על תקציב המפלגה.

גדעון: אני רק רוצה לשאול שאלה: מה המרכיב בסקר כיצד התקציב יתחלק? דבר נוסף, אני בעד חתימה על המסמך. רק צריך לחתום עליו שיהיה גם מסמך קביל מבחינה משפטית. בנוסף, בתל אביב יש מומנטום עצום ולכן אסור שהמומנטום יאבד, במיוחד במידה והתקציב יסתיים ולא ימשך, אז המומנטום יאבד ולכן עלינו להמשיך את המומנטום בעזרת התקציב. תל אביב הוא מעוז חשוב למרצ.

נעמי: רק כמה משפטים, אנחנו נכנסנו למצבים שלא היו לנו כלים למנוע שפיכת כספים. שלושים אחוז נשירה ממרצ זה בעיה עצומה. מנהל תקין וטוהר מידות – דבר חשוב ביותר, ולכן כל מועמד חייב לחתום על המסמך. נקודה שנייה, במקומות שונים יש למרצ הרבה קולות שישנם בבחירות הכלליות שאין בבחירות המוניציפאליות – ולהיפך. בי-ם מרצ הפכה מ-3 מנדטים לאפס. ולכן עניין התזמון הוא חשוב ביותר, אם הבחירות הכלליות מתרחשות לפני הבחירות המוניציפאליות צריכים לחשוב כיצד זה משפיע על השני. צריך גם להתמודד עם עניין הדחייה של שניהם. אם הבחירות המוניציפאליות מתקיימות במרץ ולא בנובמבר ואחרי בחירות כלליות – צריכים להתחשב בתוצאות הבחירות הכלליות ולהיעזר בהם – ולהיפך. תראו, למרצ, במיוחד במוניציפאלי, יש נטייה לשפוך את הכסף בתחילת הקמפיין ולקראת סופו להישאר עם כלום, תיזהרו, תהפכו לשמרנים, אנו לא במצב היום לבזבז כספים. אם אתם מושכים את הקמפיין המוניציפאלי מהיום ועד מרץ – וזה תרחיש סביר ועוד שבועיים אף תרחיש וודאי, אולי נגיע למרץ בלי כלום.

סיגל: עלינו להיזהר בעניין החלוקה התקציבית, אני רוצה לברך באמת את ההשקעה שאתם עושים בנו, המועמדים, זה יוצר קשר שכל הזמן אנו מדברים עליו. בנוגע למסמך - אני חושבת שחובה עלינו לחתום עליו. עלינו אף להוציא זאת לעיתונות. זה מאוד חשוב שנוציא את המסמך הזה, במיוחד בפן המוסרי. צריכה להיות מחויבות למפלגה ולסיעה. בנוגע למסרים הכללים, הדברים שהכי מתחברים למרצ, עלינו להתייחס אליהם, במיוחד אליהם, מרצ החברתית, מרצ הסביבתית, צריך להתייחס לכל הקהלים. העיתונות המקומית היא בעייתית מאוד, רמה מאוד נמוכה, נשלטת על ידי ראשי העיר, ולכן בעיתונות הארצית זה יותר אפקטיבי, ובו בעת גם להשקיע בקמפיין המקומי.

עידן ממשיך: כן צריך לתת את המשקל לעניין של העבר הפיננסי, האם כן מרצ יכולה להגדיל את כוחה במישור המוניציפאלי, בסופו של דבר במישור המוניציפאלי אנו תמיד מגיעים למצב בו אנו נותרים ללא תקציב, ולכן עלינו לשים גם גבולות.

זהבה: אני מאוד תומכת במסמך, לדעתי מי שנשאר במרצ – עליו חל המסמך, ולכן חשבנו שבגדול, אנחנו רוצים לרוץ תחת המותג מרצ. מי שרץ מטעם מרצ – יש לזה מחיר. ולכן, אני מציעה שהגישה שהתקבעה כאן נכונה, עלינו להתמקד במסרים המרכזיים. אנשים לא רצים ברשימה עצמאית, אלא, תחת מרצ. ולכן עלינו ללכת על משהו אחד, שניים, שרק יכול לסייע לרשימות.

ירון: לא אתייחס לכל ההערות שהושמעו כאן, אבל אתייחס בקצרה לכמה נקודות. הנרי, בנוגע לסקר השני, הוא יעשה בכל המקומות, לא רק בחלק. 70 אחוז הנוספים של המימון יינתנו אחרי הסקר השני. אנחנו קיבלנו החלטה פוליטית שאנחנו נרוץ ככלל בשם מרצ, יותר נכון לרוץ בשם מרצ, אלא אם כן יוכח בסקרים שכדאי אחרת. לגבי הרכש: הערה נכונה, ולכן זה יהווה חלק מהשירותים של המערכת המרכזית. לגבי הקמפיין המרכזי, יהיה קמפיין "מטריה" בכמה נושאים, עם תקציב קטן, שרובו המוחלט הולך לקמפיינים המקומיים. בנוגע למה שגדעון, שוקי ופפה אמרו, ברור לנו לחלוטין שלהחליט על סכום גבוה יותר מ-30 אחוז בתחילת הקמפיין יהיה טעות גדולה, ולכן עלינו לחלק את התקציב באופן נכון ושוויוני. מה ששוקי אמר זה מאוד נכון, רוב מוחלט של הרשימות עמדו בתקציב, היו בודדים שחרגו. עלינו להסכים שאסור לחרוג מן התקציב. ניקח בחשבון את תקצוב תחילת הקמפיין, ותוך שבועיים התמונה הפוליטית תתבהר.
(מדברים על תיקונים קלים במסמך ההתחייבות)
מחליטים לאשר את 3 המסמכים שהניחו זהבה וירון על סדר היום של ההנהלה. מצ"ב 3 המסמכים שאושרו.

הצעת החלטה לישיבת הנהלת מרצ-יחד 5.6.2008

כללי המימון לרשימות מרצ בבחירות המוניציפליות 2008

כתב התחייבות

2008 June Article By Beilin

A very Good article by Yossi, But Read Next Post to Understand why I am nearly sure returning to Avoda.
Last update - 22:46 11/06/2008
A moment before the obvious
By Yossi Beilin Haaretz.com

In a few more days, something will apparently happen that almost no
one wants, but no one has enough courage to prevent. Even if anyone
would bother to look at the history books, which are full of examples
of collective folly, it is probably too late. The horses have already
left the barn. The pledges have been made; the slogans shouted.

And the temptation: Such certain knowledge that you can decide
tomorrow's headlines and public discourse, to demand that everyone
show a solid front in the face of the enemy. This is not about
envelopes and testimony, moving up the elections or lame ducks.
Serious men are pouring over military maps and leading, after a
two-year break, "a war of no choice" that they did not want, that did
not need to happen, that they worked to avoid. But now there is no
choice and we must stand behind our soldiers. This is not the time for
political disagreements.

And the funerals, the promises that no sacrifice was in vain, that
this is a matter of protecting the homeland, and those who sacrificed
their lives saved many others. The gun salutes and the parents at the
open grave, the interviews with teachers and friends. This is not the
right time for politics or investigations, nor for intrusive burrowing
into envelopes or into someone's upgrade on some flight or another.

And the "non-combatants" who will be killed on the other side. There
is no choice, we will soon explain. The combatants are using them and
taking advantage of them; would that we could separate and hit only
the combatants. After all, the terrorists kill innocent people on
purpose while we kill them by accident.

The head of the opposition will prove once again his willingness to
stand up for all of us and place his marvelous rhetorical skills at
our disposal. As usual, he will rise above any political discord and
explain how justified this war is. He will manage to persuade Jewish
activists in the United States and the various neo-cons. And everyone
will concede, even his sworn adversaries, that nobody else can explain
this war in such fine English as he can.

During the war he will not vote no-confidence, and will support the
prime minister and the government without petty calculations or
demands. Only after the war will he explain that finally the depth of
his theory has been understood - that nothing moves here except by
force, that the whole problem is that we ended the war too early, and
if it had only gone on another week or month the head of the snake
could have been smashed.

The Palestinian Authority will announce that Israel is commiting war
crimes in striking at the leadership of Hamas and Islamic Jihad on
purpose, and at women and children by accident, and behind closed
doors certain Fatah members will say to certain politicians and
journalists that the operation in Gaza came at the right time. They
will later appear on Al-Jazeera to denounce Israel in the harshest
terms for hurting their brothers in Gaza, and the PLO will declare a
hiatus in the final-status talks and the end of the Annapolis process.

The Arab world will join in the harsh criticism, will approach the
United Nations and run into a solid wall put up by President Bush,
which will continue to protect us against the wrath of the world until
his last day in office. Only then will the Arab League call an urgent
meeting and decide to suspend the Arab peace initiative.

And then, obviously, the decision-makers will remember that they had
completely forgotten to prepare an exit plan from the Gaza Strip.
Leaving cannot happen just like that, after all the blood that has
been spilled and the economic cost, and the storm of world public
opinion. Then they will stay much longer than they had planned, trying
to grasp at any international straw to reach a cease-fire at any cost,
with the goal of justifying the departure and ensuring that a moment
thereafter a volley of Qassams and mortars will not be let loose at
the western Negev.

We can still prevent clearly selfish considerations, crude partisan
reasoning and other political motives from sweeping the country into
an unnecessary war after a break of less than two years. It is still
possible to try to reach a cease-fire instead of the war, and to
overcome the primitive thought that the cease-fire must be preceded by
a major strike so as to rehabilitate "deterrance."

The biggest idiot in Islamic Jihad understands that Israel can wipe
Gaza off the face of the earth. This realization does not require a
military operation in which victory over the militias will be, at
best, imperfect.

The writer is a Meretz MK

2008 Peace Now - Syria

יום חמישי, 29 במאי 2008, 18:06 מאת: מערכת וואלה! חדשות

"למרות הטלטלה הפוליטית וממשלת המעבר שבדרך תהליך השלום חייב להימשך" (צילומים: ניר לנדאו) הפעילים אף נפגשו עם אחת הדיפלומטיות הטורקיות והביעו את תמיכתם בתהליך

בהפגנה מול שגרירות טורקיה הביעו פעילי שמאל תמיכה בתהליך השלום. "אל לישראל להקריב השלום עם סוריה בגלל מעטפות טלנסקי"

עשרות פעילי שלום עכשיו ונוער מרצ הפגינו אחר הצהריים (חמישי) מול שגרירות טורקיה בעד תהליך השלום עם סוריה. יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו אמר בהפגנה, כי "למרות הטלטלה הפוליטית וממשלת המעבר שבדרך, תהליך השלום חייב להימשך, כמו שהנושאים הביטחוניים ממשיכים להיות על סדר היום כך גם הנושאים המדיניים ותהליך השלום".

לדבריו, "אל למדינת ישראל להקריב את השלום עם סוריה בגלל מעטפות טלנסקי". הפעילים אף נפגשו עם אחת הדיפלומטיות הטורקיות והביעו את תמיכתם בתהליך וביקשו את המשך מעורבות טורקיה במשא ומתן.

מוקדם יותר, מסרו מקורות סורים לעיתון "אל-חיאת", היוצא לאור בלונדון, כי "אם אולמרט יתגבר על המשבר הפנימי שבפניו הוא ניצב, סבב שיחות החדש בין ישראל לסוריה צפוי להתקיים בשבוע הבא". לדבריהם, "בסבב הראשון הושגה הערכה עמוקה. כשאנו אומרים שהמשא ומתן היה רציני אנו מתכוונים לכך שישראל הראתה מחויבות לסגת מרמת הגולן לקווי 4 ביוני 67'".

Jaffa 20th May and Today 27th More Crazy Days

This was my Campain for Meretz Elections. as they had Criminal "Lists" I came out last again.
http://iria2008.blogspot.com
Yael Dayan and Meital Lahavi were "Shooting at each other" and me and others got shot in the crossfire.
Today Talansky gave Evidence Against Olmert and Barak said he is leaving Government.
Sad and Crazy days again in Muddle East.

Naqba 2008 Yaffo

Slide Show of Demo that I was not invited
http://picasaweb.google.com/yuyume/Nakbe60_demo
Naquba

Cairo May 2008 - Generation Facebook Mona Eltahawy

http://daliaziada.blogspot.com

Egyptian Women Bloggers

Generation Facebook

by Mona Eltahawy

Released: 1 May 2008

---

NEW YORK -- On any given day, the social networking site Facebook connects long lost friends and allows you to “poke” attractive strangers you wish would be your friends. But in Egypt, Facebook is the stage for the latest twist in the generation gap, playing host to politically hungry young Egyptians eager to take on their aging leader.

On May 4, Egyptian President Hosni Mubarak turns 80. To mark the big day for the man who has ruled them for 26 years, Egyptians who have known no other leader and who are increasingly going online to challenge him have urged their compatriots to go on strike, wear black, and write “No” to Mubarak on their money.

I know all of this, not through news stories, but because activists publicized the details and demands of the strike on Facebook. I don’t know most of my 724 “friends” on Facebook, but their messages and their status updates have become invaluable to me -- especially my Facebook friends from Egypt.

A group promoting the May 4 strike has almost 74,000 members, up from about 60,000 a month ago. Its demands are a minimum wage, salary raises linked to inflation, and legislation and other measures to control prices. As admirable as those goals are, I am just as in awe of the creativity that pours into Facebook.

One Egyptian posted a rap song in colloquial Arabic that sounded as if it was recorded at a coffee shop -- complete with the sound of water pipes and the click-clack of teacups hitting saucers. While the coffee shop patron’s rap lists the country’s woes, pictures of t-shirts illustrate the target of the song and the May 4 strike: A black one tells Mubarak simply “It was a black day when you arrived.”

To understand how rattled Mubarak’s regime is by the increasing popularity of what one young man called the “Political Party of the Internet,” look no further than Egypt's queen and king of Generation Facebook: Esra Abdel Fattah, 27, and Bilal Diab, 20.

Esra was detained for more than three weeks for forming a Facebook group calling Egyptians to take part in an April 6 general strike. Her group collected more than 60,000 names. She was released after her mother personally appealed to Mubarak and his wife.

What but desperation would inspire a regime with 26 years under its belt to detain a 27-year-old over a Facebook group?

That was essentially what Bilal told Egyptian Prime Minister Ahmed Nazif when the latter gave a speech at Cairo University urging Egyptian youth to go online to express themselves. The student interrupted the older man to remind Nazif that there were several young Egyptians in jail for doing exactly what the premiere was calling for. Police promptly whisked Bilal off for several hours, and turning him into a hero for the independent media. The state-owned media did their best to ignore him.

No doubt Esra and Bilal’s run-ins with Mubarak’s security forces were meant to teach their online cohorts to swear off the internet. Not likely. We are all Esra became the name of a popular group on Facebook.

Young activists like Esra and Bilal are uniquely positioned to step into the cracks that have widened in Egypt lately: An ageing dictator and his out-of-touch cabinet are rumored to be the richest men in Egypt’s modern history, at a time when spiraling food prices are grinding most Egyptians deeper into misery. Recently, at least 11 people have died while lining up for bread.

Another active Facebooker, Mohammed Abdel Hai, who posted that rap song in support of the May 4 strike, told a television show host recently that he turned to the internet out of sheer frustration. At university he wanted neither of the only two options available -- Mubarak’s National Democratic Party or the Muslim Brotherhood, the political Islamist movement that is Egypt’s largest opposition group.

Generation Facebook is the godchild of two important developments that took off over the past three years in Egypt -- an increasingly bold blogging movement and street activism.

In 2005, activists breached not just laws against public demonstrations but taboos against protesting against Mubarak himself, with street protests that focused on Egypt and its internal discontents. But that 2005 movement was criticized for being out of touch with the needs of ordinary Egyptians and for failing to rally the masses.

This year’s internet-inspired activism has flipped the script -- the needs of the masses have sparked a wave of unprecedented activism among young Egyptians.

When I asked my younger sister Nora, 21, why she joined the April 6 strike in Cairo, she said watching people crying on television because they didn’t have 35 Egyptian pounds (less than $7) to feed their families broke something in her. Two of her friends, also women in their early 20s, were detained for two days for taking part in a downtown Cairo demonstration in support of the strike.

In 2005, the Kefaya protest movement and the Muslim Brotherhood would announce demonstrations and hope ordinary Egyptians would join them. Now both those movements are joining the May 4 strike called by the Facebook activists.

The April 6 strike was sporadic and focused mostly on the Nile Delta town of Mahalla el-Kobra where at least two people were killed and more than 150 injured in two days of rioting. A Facebook group for the May 4 strike consoled Egyptians by reminding them that “God created the world in six days. We can’t change Egypt in one day.”

Egypt's Generation Facebook, unlike its octogenarian leader, has time on its side.


Mona Eltahawy is an award-winning New York-based journalist and commentator, and an international lecturer on Arab and Muslim issues.

Summary of the Winograd Commission Report Thursday, January 31, 2008

Summary of the Winograd Commission Report

Thursday, January 31, 2008

Good Evening.

1. About an hour ago we submitted the Final Report of the Commission to Investigate the Lebanon Campaign in 2006 to the Prime minister, Mr. Ehud Olmert, and to the Minister of Defense, Mr. Ehud Barak.

2. The task given to us was difficult and complex. It involved the examination of events in 34 days of fighting, and the scrutiny of events before the war, since the IDF had left Lebanon in 2000. This covered extensive, charged and complex facts, unprecedented in any previous Commission of Inquiry.

3. The fact that the Government of Israel opted for such an examination, and that the army conducted a large number of inquires of a variety of military events, are a sign of strength, and an indication that the political and military leaders of Israel are willing to expose themselves to critical review and to painful but required mending.

4. We have included in the classified version of the Report all the relevant facts we have found concerning the 2nd Lebanon war, systematically and in a chronological order. This presentation of the factual basis was an important part of our work. It is reasonable to assume that no single decision maker had access to a similar factual basis. In this task we had a unique advantage over others who have written about this war, since we had access to a lot of primary and comprehensive material, and the opportunity to clarify the facts by questioning many witnesses, commanders and soldiers, including bereaved families.

5. For obvious reasons, the unclassified Report does not include the many facts that cannot be revealed for reasons of protecting the state's security and foreign affairs. We tried, nonetheless, to balance between the wish to present the public with a meaningful picture of the events and the needs of security. We should note that we did not take the mere fact that some data has already been published in the media as a reason for including it in our unclassified Report.

6. We, the members of the Commission, acted according to the main objectives for which the Commission was established ˆ to respond to the bad feelings of the Israeli public of a crisis and disappointment caused by the results of the 2nd Lebanon war, and from the way it was managed by the political and military echelons; and the wish to draw lessons from the failings of the war and its flaws, and to repair what is required, quickly and resolutely. We regarded as most important to investigate deeply what had happened, as a key to drawing lessons for the future, and their implementation.

7. This conception of our role was one of the main reasons for our decision not to include in the Final Report personal conclusions and recommendations. We believe that the primary need for improvements applies to the structural and systemic malfunctioning revealed in the war ˆ on all levels.

Nonetheless, it should be stressed that the fact we refrained from imposing personal responsibility does not imply that no such responsibility exists. We also wish to repeat our statement from the Interim Report: We will not impose different standards of responsibility to the political and the military echelons, or to persons of different ranks within them.

8. Let us emphasize: when we imposed responsibility on a system, an echelon or a unit, we did not imply that the responsibility was only or mainly of those who headed it at the time of the war. Often, such responsibility stemmed from a variety of factors outside the control of those at the head. In addition, a significant part of the responsibility for the failures and flaws we have found lies with those who had been in charge of preparedness and readiness in the years before the war.

9. The purpose of this press release is not to sum up the Final Report. Rather, it is to present its highlights. The Report itself includes discussions of many important issues, which are an inseparable part of the Report, its conclusions and recommendations.

10. In the Final Report we dealt mainly with the events of the period after the initial decision to go to war, which we had discussed in the Interim Report. Yet the events of the period covered by the Final Report took place under the shadow of the constraints created by the decision to go to war, with all its failings and flaws.

We want to stress that we stand behind everything we said in the Interim Report, and the two parts of the Report complement each other.

11. Overall, we regard the 2nd Lebanon war as a serious missed opportunity. Israel initiated a long war, which ended without its clear military victory. A semi-military organization of a few thousand men resisted, for a few weeks, the strongest army in the Middle East, which enjoyed full air superiority and size and technology advantages. The barrage of rockets aimed at Israel's civilian population lasted throughout the war, and the IDF did not provide an effective response to it. The fabric of life under fire was seriously disrupted, and many civilians either left their home temporarily or spent their time in shelters. After a long period of using only standoff fire power and limited ground activities, Israel initiated a large scale ground offensive, very close to the Security Council resolution imposing a cease fire. This offensive did not result in military gains and was not completed. These facts had far-reaching implications for us, as well as for our enemies, our neighbors, and our friends in the region and around the world.

12. In the period we examined in the Final Report - from July 18, 2006, to August 14, 2006- again troubling findings were revealed, some of which had already been mentioned in the Interim Report:

· We found serious failings and shortcomings in the decision-making processes and staff-work in the political and the military echelons and their interface.

· We found serious failings and flaws in the quality of preparedness, decision-making and performance in the IDF high command, especially in the Army.

· We found serious failings and flaws in the lack of strategic thinking and planning, in both the political and the military echelons.

· We found severe failings and flaws in the defence of the civilian population and in coping with its being attacked by rockets.

· These weaknesses resulted in part from inadequacies of preparedness and strategic and operative planning which go back long before the 2nd Lebanon war.

13. The decision made in the night of July 12th ˆ to react (to the kidnapping) with immediate and substantive military action, and to set for it ambitious goals - limited Israel's range of options. In fact, after the initial decision had been made, Israel had only two main options, each with its coherent internal logic, and its set of costs and disadvantages. The first was a short, painful, strong and unexpected blow on Hezbollah, primarily through standoff fire-power. The second option was to bring about a significant change of the reality in the South of Lebanon with a large ground operation, including a temporary occupation of the South of Lebanon and 'cleaning' it of Hezbollah military infrastructure.

14. The choice between these options was within the exclusive political discretion of the government; however, the way the original decision to go to war had been made; the fact Israel went to war before it decided which option to select, and without an exit strategy ˆ all these constituted serious failures, which affected the whole war. Responsibility for these failures lay, as we had stressed in the Interim Report, on both the political and the military echelons.

15. After the initial decision to use military force, and to the very end of the war, this period of 'equivocation' continued, with both the political and the military echelon not deciding between the two options: amplifying the military achievement by a broad military ground offensive, or abstaining from such a move and seeking to end the war quickly. This 'equivocation' did hurt Israel. Despite awareness of this fact, long weeks passed without a serious discussion of these options, and without a decision ˆ one way or the other ˆ between them.

16. In addition to avoiding a decision about the trajectory of the military action, there was a very long delay in the deployment necessary for an extensive ground offensive, which was another factor limiting Israel's freedom of action and political flexibility: Till the first week of August, Israel did not prepare the military capacity to start a massive ground operation.

17. As a result, Israel did not stop after its early military achievements, and was 'dragged' into a ground operation only after the political and diplomatic timetable prevented its effective completion. The responsibility for this basic failure in conducting the war lies at the doorstep of both the political and the military echelons.

18. The overall image of the war was a result of a mixture of flawed conduct of the political and the military echelons and the interface between them, of flawed performance by the IDF, and especially the ground forces, and of deficient Israeli preparedness. Israel did not use its military force well and effectively, despite the fact that it was a limited war initiated by Israel itself. At the end of the day, Israel did not gain a political achievement because of military successes; rather, it relied on a political agreement, which included positive elements for Israel, which permitted it to stop a war which it had failed to win.

19. This outcome was primarily caused by the fact that, from the very beginning, the war has not been conducted on the basis of deep understanding of the theatre of operations, of the IDF's readiness and preparedness, and of basic principles of using military power to achieve a political and diplomatic goal.

20. All in all, the IDF failed, especially because of the conduct of the high command and the ground forces, to provide an effective military response to the challenge posed to it by the war in Lebanon, and thus failed to provide the political echelon with a military achievement that could have served as the basis for political and diplomatic action. Responsibility for this outcomes lies mainly with the IDF, but the misfit between the mode of action and the goals determined by the political echelon share responsibility.

21. We should note that, alongside the failures in the IDF performance, there were also important military achievements. Special mention should go to the great willingness of the soldiers, especially reserve soldiers, to serve and fight in the war, as well as the many instances of heroism, courage, self-sacrifice and devotion of many commanders and soldiers.

22. The air force should be congratulated on very impressive achievements in this war. However, there were those in the IDF high command, joined by some in the political echelon, who entertained a baseless hope that the capabilities of the air force could prove decisive in the war. In fact, the impressive achievements of the air force were necessarily limited, and were eroded by the weaknesses in the overall performance of the IDF.

23. The "Hannit" episode colored to a large extent the whole performance of the Navy, despite the fact that it made a critical contribution to the naval blockade, and provided the Northern Command with varied effective support of its fighting.

24. We should also note that the war had significant diplomatic achievements. SC resolution 1701, and the fact it was adopted unanimously, were an achievement for Israel. This conclusion stands even if it turns out that only a part of the stipulations of the resolution were implemented or will be implemented, and even if it could have been foreseen that some of them would not be implemented. This conclusion also does not depend on the intentions or goals of the powers that supported the resolution.

25. We note, however, that we have seen no serious staff work on Israeli positions in the negotiations. This situation improved in part when the team headed by the prime minister's head of staff was established. The team worked efficiently and with dedication, professionalism and coordination. This could not compensate, however, for the absence of preparatory staff work and discussions in the senior political echelon.

26. This fact may have much significance to the way Israel conducts negotiations, and to the actual content of the arrangements reached. In such negotiations, decisions are often made that may have far-reaching implications on Israel's interests, including the setting of precedents.

27. The staff work done in the Ministry of Foreign Affairs concerning the adoption of a favorable resolution in the Security Council was, in the main, quick, systematic and efficient. At the same time, for a variety of reasons, it did not reflect clear awareness of the essential need to maintain an effective relationship between military achievements and diplomatic activities.

28. We now turn to the political and military activity concerning the ground operation at the end of the war. This is one of the central foci of public debate.

29. True, in hindsight, the large ground operation did not achieve its goals of limiting the rocket fire and changing the picture of the war. It is not clear what the ground operation contributed to speeding up the diplomatic achievement or improving it. It is also unclear to what extent starting the ground offensive affected the reactions of the government of Lebanon and Hezbollah to the ceasefire.

30. Nonetheless, it is important to stress that the evaluation of these decisions should not be made with hindsight. It cannot depend on the achievements or the costs these decisions in fact had. The evaluation must be based only on the reasons for the operation, and its risks and prospects as they were known - or as they should have been known - when it was decided upon. Moreover, it is impossible to evaluate the ground operation at the end of the war without recalling the developments that preceded it and the repeated delays in the adoption of the Security Council resolution; and as a part of the overall conduct of the war.

31. Against this background, we make the following findings on the main decisions:

· The cabinet decision of August 9th ˆ to approve in principle the IDF plan, but to authorize the PM and the MOD to decide if and when it should be activated, according to the diplomatic timetable - was almost inevitable, giving the Israeli government necessary military and political flexibility.

· The decision to start in fact the ground operation was within the political and professional discretion of its makers, on the basis of the facts before them. The goals of the ground operation were legitimate, and were not exhausted by the wish to hasten or improve the diplomatic achievement. There was no failure in that decision in itself, despite its limited achievements and its painful costs.

· Both the position of the Prime minister ˆ who had preferred to avoid the ground operation ˆ and the position of the Minister of Defense ˆ who had thought it would have served Israel's interest to go for it ˆ had been taken on the merits and on the basis of evidence. Both enjoyed serious support among the members of the general staff of the IDF and others. Even if both statesmen took into account political and public concerns ˆ a fact we cannot ascertain - we believe that they both acted out of a strong and sincere perception of what they thought at the time was Israel's interest.

32. We want to stress: The duty to make these difficult decisions was the political leaders'. The sole test of these decisions is public and political.

33. At the same time, we also note that:

· We have not found within either the political or the military echelons a serious consideration of the question whether it was reasonable to expect military achievements in 60 hours that could have contributed meaningfully to any of the goals of the operation;

· We have not found that the political echelon was aware of the details of the fighting in real time, and we have not seen a discussion, in either the political or the military echelons, of the issue of stopping the military operation after the Security Council resolution was adopted;

· We have not seen an explanation of the tension between the great effort to get additional time to conclude the first stage of the planned ground operation and the decisions not to go on fighting until the ceasefire itself.

34. A description of failures in the conduct of war may be regarded as harming Israel. There will be those who may use our findings to hurt Israel and its army. We nonetheless point out these failures and shortcomings because we are certain that only in this way Israel may come out of this ordeal strengthened. We are pleased that processes of repair have already started. We recommend a deep and systematic continuation of such processes. It is exclusively in the hands of Israeli leaders and public to determine whether, when facing challenges in the future, we will come to them more prepared and ready, and whether we shall cope with them in a more serious and responsible way than the way the decision-makers had acted ˆ in the political and the military echelons -- in the 2nd Lebanon war.

35. Our recommendations contain suggestions for systemic and deep changes in the modalities of thinking and acting of the political and military echelons and their interface, in both routine and emergency, including war. These are deep and critical processes. Their significance should not be obscured by current affairs, local successes or initial repairs. A persistent and prolonged effort, on many levels, will be needed in order to bring about the essential improvements in the ways of thinking and acting of the political-military systems.

36. For these reasons we would like to caution against dangers which might upset plans and delay required change processes, and thus produce dangerous results:

· Fear of criticism in case of failure may lead to defensive reactions, working by the book, and abstention from making resolute decisions and preferring non-action. Such behavior is undesirable and also dangerous.

· In a dynamic complex reality, one should not prepare better for the last war. It is also essential not to limit oneself to superficial action, designed to create an appearance that flaws had been corrected.

· It is also essential not to focus exclusively on coping with dangers, but to combine readiness for threat scenarios with an active seeking of opportunities.

· When speaking on learning, one should take into account that enemies, too, are learning their lessons.

37. The 2nd Lebanon War has brought again to the foreground for thought and discussion issues that some parts of Israeli society had preferred to suppress: Israel cannot survive in this region, and cannot live in it in peace or at least non-war, unless people in Israel itself and in its surroundings believe that Israel has the political and military leadership, military capabilities, and social robustness that will allow her to deter those of its neighbors who wish to harm her, and to prevent them - if necessary through the use of military force - from achieving their goal.

38. These truths do not depend on one's partisan or political views. Israel must - politically and morally - seek peace with its neighbors and make necessary compromises. At the same time, seeking peace or managing the conflict must come from a position of social, political and military strength, and through the ability and willingness to fight for the state, its values and the security of its population even in the absence of peace.

39. These truths have profound and far-reaching implications for many dimensions of life in Israel and the ways its challenges are managed. Beyond examining the way the Lebanon War was planned and conducted; beyond the examination of flaws in decision-making and performance that had been revealed in it - important as they may be; these are the central questions that the Lebanon war has raised. These are issues that lie at the very essence of our existence here as a Jewish and democratic state. These are the questions we need to concentrate on.

40. We hope that our findings and conclusions in the Interim and the Final Reports will bring about not only a redress of failings and flaws, but help Israeli society, its leaders and thinkers, to advance the long-term goals of Israel, and develop the appropriate ways to address the challenges and respond to them.

41. We are grateful for the trust put in us when this difficult task was given to us. If we succeed in facilitating rectification of the failings we have identified - this will be our best reward.

Thank you.