Sunday, May 22, 2011
Thursday, July 22, 2010
2010 Egypt: A special report on Egypt: The best man always wins | The Economist
ONE of the endearing things about Egypt is that although nearly everyone fiddles, breaks or ignores the rules, everyone gamely pretends to respect them. Elections, for instance, are an elaborate charade. Rarely does turnout exceed 20%, and this from a list of registered voters that, in 2005, covered only 40% of the eligible pool, by official count. Few people register because the legal period for doing so is short and comes many months before elections. Besides, registration involves a visit to a police station, which many Egyptians prefer to avoid. Foreign election observers are banned. The parties allowed to run for the People’s Assembly, Egypt’s parliament, are selected by a committee controlled by the ever-ruling National Democratic Party (NDP), which is headed by Mr Mubarak. Independents can stand, which is how the Muslim Brothers, banned as an organisation, field their candidates. But they risk arrest on some pretext, and harassment even without one.
The rest of this article on Linl Above
Friday, May 7, 2010
2010 Tel Aviv-Yafo. Tzipi Livni. Livni to Haaretz: Likud and Kadima must join forces for peace
Opposition leader: Parties must combine forces to reach peace agreement with Palestinians, bring about a social shift.
By Aluf Benn Published 01:14 07.05.10
Story Highlights
* Opposition leader blasts PM for 'paying off' ultra-Orthodox
* Says Netanyahu avoiding making decisions on peace process
Opposition leader MK Tzipi Livni (Kadima ) on Thursday called to combine the forces of "the two large Zionist parties in Israel" - Kadima and Likud - to reach a peace agreement with the Palestinians and bring about a social shift.
"The prime minister is the one preventing the change," Livni said in an interview with Haaretz. "The parties he called 'our natural partners' before the elections are his means of preventing the change. There is no connection between what they represent and the Zionist vision. Neither the one [Theodor] Herzl outlined nor [Ze'ev] Jabotinsky, whose civic doctrine they have cast aside."
Livni blasted Prime Minister Benjamin Netanyahu for "paying off" the ultra-Orthodox so that he could avoid making a decision on the peace process. She said Netanyahu is also evading a decision on social issues.
After the elections last year Livni met Netanyahu, who told her "the right-wing bloc won," she said. "I told him, there's another option, combining the two large parties' forces to advance peace [with the Palestinians] and internal agendas."
"Israel 2010 is a country in which women ride in the back of the bus, dry bones take precedence over saving lives, conversion is a mission impossible, the Zionist vision has blurred and defining the Jewish state has been given to a monopoly of ultra-Orthodox politicians that are taking advantage of the system and politicians. Society is divided into cloistered groups, each studying in its language - Hebrew, Arabic, Yiddish - the curriculum it sees fit," she said.
The public's attention has focused on the ultra-Orthodox community and core curriculum in recent days, Livni said, "and rightly so. We must act now, before the situation turns into mutual hatred that will bring no solution. Change is possible and the keys to change are in the hands of the Zionist parties representing the majority in Israel."
The change must consist of three co-dependent elements - education, military or national service and work, she said.
"The core curriculum is necessary from two aspects - creating a common basis reflecting Israel's values as a democratic Jewish state. Judaism and civic studies [must be taught] in every school. The second is providing every student with tools to join the labor force in the future and make a decent living. This is the only interpretation of equality - equal opportunity to students and a fairer distribution of the burden among the population. This, with joint values and vision, are critical to our existence as a society. Pluralism is not a substitute but complementary."
Livni said the state must cut off funding immediately for schools that don't teach core curriculum.
"Change is possible, but it will not be done with the agreement of the ultra-Orthodox parties. They have no reason [to agree], as long as Likud is the ruling party. Likud has bound its political destiny and all Israelis' fate to the ultra-Orthodox politicians' whims," she said.
"Kadima in my leadership refused to mortgage its world view. True, Kadima governments paid in the past. In my leadership it won't do so any more," Livni said.
Had Likud not dealt with the ultra-Orthodox, the two large Zionist parties could change the collision course Israel is on, both on the domestic and international fronts, she said. We could turn to a democratic Jewish-Zionist track, which protects individual rights in a democracy and creates a national common basis for the Jewish state, she said.
"The two parties could change the system of government to reduce the extortion power of the small parties, condition education funding on teaching the core curriculum and encourage anyone who can to join the labor force. They could also reach a peace agreement with the Palestinians based on two states. This is the only way to preserve the Jewish democratic identity," she said.
The peace goals and social goals are not contradictory, she said.
"In the past people used to say it was a matter of priorities, that it was worth paying and giving up [certain goals] to do the really important things, like a peace agreement. But this government is paying so that it won't have to reach an agreement. We can't wait and mend society only after we win all the battles. Otherwise it will be too late," she said.
by: Aluf Benn Haaretz
Monday, February 8, 2010
2010 Feb 5th Haaretz Poll:One year on, most Israelis disapprove of Netanyahu
One year on, most Israelis disapprove of Netanyahu
This is purely personal, not party-related. Likud under his leadership is actually stronger: If elections were held today, the party would get 35 Knesset seats, eight more than its current total and 23 more than it received in 2006. Netanyahu took a broken, shattered party that had been split and decapitated by the predecessor of his predecessor - i.e., Ariel Sharon - and brought it back to life. No one can take that away from him.
Every few months, this poll, conducted under the supervision of Prof. Camil Fuchs from the Department of Statistics at Tel Aviv University, checks the prime minister's political health. Since his election, Netanyahu had been in pretty good shape. There were always more people who were happy with him than those who were not, generally with an 8-10 point spread in his favor. In the new survey, though, that situation has changed. When it comes to suitability for the premiership, Netanyahu still ranks ahead of his rival, Kadima leader Tzipi Livni. But the gap is narrowing: Not in her favor, but to his detriment.
Two reasons for this leap to mind. One is the "Sara effect." In the past three weeks, Netanyahu has been buffeted by negative, embarrassing reports about his domineering wife and about him personally, as well as about how he is dealing with her and about developments in his bureau.
But the main reason for the drop in his popularity is his decision to freeze construction in the settlements - something no right-wing prime minister before him ever dared to do. The dry facts tell the whole story: Netanyahu is losing support among right-wing voters (though not in the Likud). At the same time, he is gaining popularity among the center and the left. The voters on the right side of the political spectrum are disappointed with him. They still backed him after he declared his support for the two-state solution, but once he took a concrete step they started to turn a cold shoulder.
The alternatives
After almost a year in the opposition, Tzipi Livni remains the only significant political alternative to Netanyahu among the three large- or medium-size parties - even though Kadima almost slipped through her fingers; even though she is in the midst of a struggle against the party's No. 2, Shaul Mofaz; and even though Kadima's impact as an opposition power is negligible.
Fully 89 percent of Kadima voters prefer Livni over Mofaz. This finding shows how cut off he is from Kadima's voters (or, in this case, from the party's registered members, who determine its leadership). If Mofaz stays in Kadima, runs and defeats Livni, he will transform the party into something completely different from what it is today - he will make it a pale copy of Likud.
But in the poll, Kadima loses three seats to Labor, which has nine sweet seats, as opposed to six in the last Haaretz-Dialog poll, in November (and 13 in the last election). The reason: internal wrangling in Kadima. But the new data also indicate that half of Kadima's voters - 14 Knesset seats - would consider voting for a new party led by journalist and television presenter Yair Lapid.
Lapid also would draw many people from Labor and Meretz: In total, based on this survey, nearly a quarter of the country's voters would likely consider giving Lapid their vote. At the moment, he is in a dream spot for a wannabe politician. He is the presenter of the most watched current-events television program on Friday night; he writes a column in the country's most widely read weekend newspaper magazine; he is perceived as a victim because of the proposed "Lapid bill," a move by his opponents to block him from running in the next elections; he is gaining points from the well-publicized troubles of Kadima and from the built-in wretchedness of Labor; and he has just published a book about his late father, which became an instant best-seller. All he has to do now is rescue two babies from a burning house and nothing will be able to keep him from being elected prime minister.
On his way into the political arena, Lapid has to keep in mind the experience of one person: Amnon Lipkin-Shahak, the former chief of staff. Before he ran in the late 1990s, at the height of his popularity, the polls gave a party headed by him 20-plus seats. But the moment he actually entered politics there wasn't a mistake that he didn't make. Lipkin-Shahak ended up as No. 2 in the Center Party, whose six seats faded away in the twinkling of an eye. Lapid would do well to give him a call before he takes a commercial break and doesn't come back.
The successors
Shimon Peres had Yitzhak Rabin (and vice versa) as his right-hand man. Afterward he had Ehud Barak. Ariel Sharon had Benjamin Netanyahu. Each of those prime ministers had a "natural" successor, someone who was considered - by the political arena, his party and the media - as the one and only possibility. Netanyahu has no one, no No. 2.
The Haaretz pollsters asked about potential successors in Likud and Labor after the era of Netanyahu and Barak; the question was put to voters in general and not to the registered members who will choose the party's leaders. In Likud there are three potential heirs: Vice Prime Minister Moshe Ya'alon, Vice Prime Minister Silvan Shalom and Education Minister Gideon Sa'ar. The three are almost neck and neck, both among the general public and among Likud voters.
Sa'ar, a young minister serving his first cabinet term, has leaped forward and is now positioned alongside Shalom and Ya'alon, with Finance Minister Yuval Steinitz faltering, well behind. In the face of Ya'alon's magnificent military record (he was chief of staff) and of the senior government posts Shalom held (foreign affairs, treasury), Sa'ar's success as education minister is highly significant.
Among Labor and Meretz voters, only one successor to Barak looms at this stage: Social Affairs Minister Isaac Herzog. He is well ahead of MK Shelly Yachimovich and Minority Affairs Minister Avishay Braverman. Yachimovich, a fairly new MK, is doing pretty well - on the assumption that she and her colleagues will still have a party to lead.
The Labor Party shows a 50-percent increase - from six seats in the last poll to nine in this one. But the whole center-left camp has 48 seats, unchanged from the poll three months ago, whereas the right-wing bloc has 72 seats - also unchanged. In the current Knesset, the center-left bloc has 55 seats, as compared to 65 for the right. In short, a year after the elections, the right-wing bloc still remains dominant.
A lobby revived
On Tuesday afternoon, in the old lecture hall of the Knesset, the Land of Israel lobby was reborn. It was first established 22 years ago by Likud MK Michael Eitan. A right-wing parliamentary body, its main effort was devoted to tightening the settlers' hold on the West Bank and the Gaza Strip. Now, with Gaza gone, MK Zeev Elkin (Likud) and MK Aryeh Eldad (National Union) decided to recreate the lobby. Elkin is the chairman of the Likud faction and the coalition, both of which are headed by a prime minister who declared his support for the two-state solution and ordered a construction freeze in the settlements. In the near future, Elkin will have to muster support for that policy among the coalition members, while heading a body that preaches against it.
The new lobby's basic principles include "strengthening Israel's hold throughout the Land of Israel and particularly in Judea-Samaria," "preventing any harm from befalling the settlement project in Judea-Samaria," "promoting legislation that will bolster settlement in those regions," and "refashioning the policy of the defense establishment for the benefit of promoting settlement in these regions." And so on.
In addition to a large number of MKs, the founding meeting was attended by all the leaders of the settlement movement, Knesset Speaker Reuven Rivlin (Likud) and two Likud ministers: Communications Minister Moshe Kahlon and Minister without Portfolio Benny Begin, who is also a member of the "forum of seven," the supreme body in the government. Both ministers expressed support for the lobby's principles, which are totally at variance with those espoused by Netanyahu. Begin even told the meeting: "In the months ahead, in the years ahead, we shall have to work together, and work together we shall."
Work for what? Against whom? Against what?
The other Likud ministers were no-shows, but sent touching messages of support. "Strengthening our hold throughout the Land of Israel and in the Golan Heights is a basic, existential and security need whose roots lie deep in history," one minister wrote.
"Even though I am not there with you, my heart is definitely with you. May you only increase and grow stronger," another poeticized. "We are there and we will remain there thanks to our forefathers," said another. "We must encourage settlement activity in all parts of the land," a fourth minister asserted. And so on.
In fact, the only two ministers who did not send messages were Netanyahu and Dan Meridor. One who did was Eitan, who founded the lobby in 1988. He wrote Elkin that he believes the lobby's goals are more compatible with those of the extremist National Union than with Likud and the coalition, that the lobby is misguided and that its views are in "thunderous contradiction" to Netanyahu's policy. "I suggest that you look for a different path," Eitan wrote.
MK Eldad didn't know in advance what Eitan had written. At the start of the meeting he solemnly informed those present that he would soon read the letter sent by the founder of the original lobby, Michael Eitan. Everyone applauded warmly. The letter was not read out. Who wants to be a party pooper?
After the meeting, the settler leaders made their way to the MKs' cafeteria. At the entrance, one of them ran into Ze'ev Boim, a former Herut and Likud man, but of late in Kadima. "Ze'evik, join us, be part of the lobby," the settler urged Boim.
"And what will we do there?" Boim asked.
"We will save the Land of Israel," the settler replied, and laughed loudly and long.
Sunday, January 24, 2010
2009 Ramat Gan Netanyahu's Bar Ilan speach
Prime Minister Benjamin Netanyahu's Speech at the Begin-Sadat Center at Bar-Ilan University June 2009
(S.C. Is this the Zig or the Zag...)Honored guests, citizens of Israel.
Peace has always been our people’s most ardent desire. Our prophets gave the world the vision of peace, we greet one another with wishes of peace, and our prayers conclude with the word peace.
We are gathered this evening in an institution named for two pioneers of peace, Menachem Begin and Anwar Sadat, and we share in their vision.
Two and half months ago, I took the oath of office as the Prime Minister of Israel. I pledged to establish a national unity government – and I did. I believed and I still believe that unity was essential for us now more than ever as we face three immense challenges – the Iranian threat, the economic crisis, and the advancement of peace.
The Iranian threat looms large before us, as was further demonstrated yesterday. The greatest danger confronting Israel, the Middle East, the entire world and human race, is the nexus between radical Islam and nuclear weapons. I discussed this issue with President Obama during my recent visit to Washington, and I will raise it again in my meetings next week with European leaders. For years, I have been working tirelessly to forge an international alliance to prevent Iran from acquiring nuclear weapons.
Confronting a global economic crisis, the government acted swiftly to stabilize Israel’s economy. We passed a two year budget in the government – and the Knesset will soon approve it.
And the third challenge, so exceedingly important, is the advancement of peace. I also spoke about this with President Obama, and I fully support the idea of a regional peace that he is leading.
I share the President’s desire to bring about a new era of reconciliation in our region. To this end, I met with President Mubarak in Egypt, and King Abdullah in Jordan, to elicit the support of these leaders in expanding the circle of peace in our region.
I turn to all Arab leaders tonight and I say: “Let us meet. Let us speak of peace and let us make peace. I am ready to meet with you at any time. I am willing to go to Damascus, to Riyadh, to Beirut, to any place- including Jerusalem.
I call on the Arab countries to cooperate with the Palestinians and with us to advance an economic peace. An economic peace is not a substitute for a political peace, but an important element to achieving it. Together, we can undertake projects to overcome the scarcities of our region, like water desalination or to maximize its advantages, like developing solar energy, or laying gas and petroleum lines, and transportation links between Asia, Africa and Europe.
The economic success of the Gulf States has impressed us all and it has impressed me. I call on the talented entrepreneurs of the Arab world to come and invest here and to assist the Palestinians – and us – in spurring the economy.
Together, we can develop industrial areas that will generate thousands of jobs and create tourist sites that will attract millions of visitors eager to walk in the footsteps of history – in Nazareth and in Bethlehem, around the walls of Jericho and the walls of Jerusalem, on the banks of the Sea of Galilee and the baptismal site of the Jordan.
There is an enormous potential for archeological tourism, if we can only learn to cooperate and to develop it.
I turn to you, our Palestinian neighbors, led by the Palestinian Authority, and I say: Let’s begin
negotiations immediately without preconditions.
Israel is obligated by its international commitments and expects all parties to keep their commitments.
We want to live with you in peace, as good neighbors. We want our children and your children to never again experience war: that parents, brothers and sisters will never again know the agony of losing loved ones in battle; that our children will be able to dream of a better future and realize that dream; and that together we will invest our energies in plowshares and pruning hooks, not swords and spears.
I know the face of war. I have experienced battle. I lost close friends, I lost a brother. I have seen the pain of bereaved families. I do not want war. No one in Israel wants war.
If we join hands and work together for peace, there is no limit to the development and prosperity we can achieve for our two peoples – in the economy, agriculture, trade, tourism and education - most importantly, in providing our youth a better world in which to live, a life full of tranquility, creativity, opportunity and hope.
If the advantages of peace are so evident, we must ask ourselves why peace remains so remote, even as our hand remains outstretched to peace? Why has this conflict continued for more than sixty years?
In order to bring an end to the conflict, we must give an honest and forthright answer to the question: What is the root of the conflict?
In his speech to the first Zionist Conference in Basel, the founder of the Zionist movement, Theodore Herzl, said about the Jewish national home “This idea is so big that we must speak of it only in the simplest terms.” Today, I will speak about the immense challenge of peace in the simplest words possible.
Even as we look toward the horizon, we must be firmly connected to reality, to the truth. And the simple truth is that the root of the conflict was, and remains, the refusal to recognize the right of the Jewish people to a state of their own, in their historic homeland.
In 1947, when the United Nations proposed the partition plan of a Jewish state and an Arab state, the entire Arab world rejected the resolution. The Jewish community, by contrast, welcomed it by dancing and rejoicing.
The Arabs rejected any Jewish state, in any borders.
Those who think that the continued enmity toward Israel is a product of our presence in Judea, Samaria and Gaza, is confusing cause and consequence.
The attacks against us began in the 1920s, escalated into a comprehensive attack in 1948 with the declaration of Israel’s independence, continued with the fedayeen attacks in the 1950s, and climaxed in 1967, on the eve of the six-day war, in an attempt to tighten a noose around the neck of the State of Israel.
All this occurred during the fifty years before a single Israeli soldier ever set foot in Judea and Samaria .
Fortunately, Egypt and Jordan left this circle of enmity. The signing of peace treaties have brought about an end to their claims against Israel, an end to the conflict. But to our regret, this is not the case with the Palestinians. The closer we get to an agreement with them, the further they retreat and raise demands that are inconsistent with a true desire to end the conflict.
Many good people have told us that withdrawal from territories is the key to peace with the Palestinians. Well, we withdrew. But the fact is that every withdrawal was met with massive waves of terror, by suicide bombers and thousands of missiles.
We tried to withdraw with an agreement and without an agreement. We tried a partial withdrawal and a full withdrawal. In 2000 and again last year, Israel proposed an almost total withdrawal in exchange for an end to the conflict, and twice our offers were rejected.
We evacuated every last inch of the Gaza strip, we uprooted tens of settlements and evicted thousands of Israelis from their homes, and in response, we received a hail of missiles on our cities, towns and children.
The claim that territorial withdrawals will bring peace with the Palestinians, or at least advance peace, has up till now not stood the test of reality.
In addition to this, Hamas in the south, like Hezbollah in the north, repeatedly proclaims their commitment to “liberate” the Israeli cities of Ashkelon, Beersheba, Acre and Haifa.
Territorial withdrawals have not lessened the hatred, and to our regret, Palestinian moderates are not yet ready to say the simple words: Israel is the nation-state of the Jewish people, and it will stay that way.
Achieving peace will require courage and candor from both sides, and not only from the Israeli side.
The Palestinian leadership must arise and say: “Enough of this conflict. We recognize the right of the Jewish people to a state of their own in this land, and we are prepared to live beside you in true peace.”
I am yearning for that moment, for when Palestinian leaders say those words to our people and to their people, then a path will be opened to resolving all the problems between our peoples, no matter how complex they may be.
Therefore, a fundamental prerequisite for ending the conflict is a public, binding and unequivocal Palestinian recognition of Israel as the nation state of the Jewish people.
To vest this declaration with practical meaning, there must also be a clear understanding that the Palestinian refugee problem will be resolved outside Israel’s borders. For it is clear that any demand for resettling Palestinian refugees within Israel undermines Israel’s continued existence as the state of the Jewish people.
The Palestinian refugee problem must be solved, and it can be solved, as we ourselves proved in a similar situation. Tiny Israel successfully absorbed tens of thousands of Jewish refugees who left their homes and belongings in Arab countries.
Therefore, justice and logic demand that the Palestinian refugee problem be solved outside Israel’s borders. On this point, there is a broad national consensus. I believe that with goodwill and international investment, this humanitarian problem can be permanently resolved.
So far I have spoken about the need for Palestinians to recognize our rights. In am moment, I will speak openly about our need to recognize their rights.
But let me first say that the connection between the Jewish people and the Land of Israel has lasted for more than 3500 years. Judea and Samaria, the places where Abraham, Isaac, and Jacob, David and Solomon, and Isaiah and Jeremiah lived, are not alien to us. This is the land of our forefathers.
The right of the Jewish people to a state in the land of Israel does not derive from the catastrophes that have plagued our people. True, for 2000 years the Jewish people suffered expulsions, pogroms, blood libels, and massacres which culminated in a Holocaust - a suffering which has no parallel in human history.
There are those who say that if the Holocaust had not occurred, the state of Israel would never have been established. But I say that if the state of Israel would have been established earlier, the Holocaust would not have occured.
This tragic history of powerlessness explains why the Jewish people need a sovereign power of self-defense.
But our right to build our sovereign state here, in the land of Israel, arises from one simple fact: this is the homeland of the Jewish people, this is where our identity was forged.
As Israel’s first Prime Minister David Ben-Gurion proclaimed in Israel’s Declaration of Independence: “The Jewish people arose in the land of Israel and it was here that its spiritual, religious and political character was shaped. Here they attained their sovereignty, and here they bequeathed to the world their national and cultural treasures, and the most eternal of books.”
But we must also tell the truth in its entirety: within this homeland lives a large Palestinian community. We do not want to rule over them, we do not want to govern their lives, we do not want to impose either our flag or our culture on them.
In my vision of peace, in this small land of ours, two peoples live freely, side-by-side, in amity and mutual respect. Each will have its own flag, its own national anthem, its own government. Neither will threaten the security or survival of the other.
These two realities – our connection to the land of Israel, and the Palestinian population living within it – have created deep divisions in Israeli society. But the truth is that we have much more that unites us than divides us.
I have come tonight to give expression to that unity, and to the principles of peace and security on which there is broad agreement within Israeli society. These are the principles that guide our policy.
This policy must take into account the international situation that has recently developed. We must recognize this reality and at the same time stand firmly on those principles essential for Israel.
I have already stressed the first principle – recognition. Palestinians must clearly and unambiguously recognize Israel as the state of the Jewish people. The second principle is: demilitarization. The territory under Palestinian control must be demilitarized with ironclad security provisions for Israel.
Without these two conditions, there is a real danger that an armed Palestinian state would emerge that would become another terrorist base against the Jewish state, such as the one in Gaza.
We don’t want Kassam rockets on Petach Tikva, Grad rockets on Tel Aviv, or missiles on Ben-Gurion airport. We want peace.
In order to achieve peace, we must ensure that Palestinians will not be able to import missiles into their territory, to field an army, to close their airspace to us, or to make pacts with the likes of Hezbollah and Iran. On this point as well, there is wide consensus within Israel.
It is impossible to expect us to agree in advance to the principle of a Palestinian state without assurances that this state will be demilitarized.
On a matter so critical to the existence of Israel, we must first have our security needs addressed.
Therefore, today we ask our friends in the international community, led by the United States, for what is critical to the security of Israel: Clear commitments that in a future peace agreement, the territory controlled by the Palestinians will be demilitarized: namely, without an army, without control of its airspace, and with effective security measures to prevent weapons smuggling into the territory – real monitoring, and not what occurs in Gaza today. And obviously, the Palestinians will not be able to forge military pacts.
Without this, sooner or later, these territories will become another Hamastan. And that we cannot accept.
I told President Obama when I was in Washington that if we could agree on the substance, then the terminology would not pose a problem.
And here is the substance that I now state clearly:
If we receive this guarantee regarding demilitirization and Israel’s security needs, and if the Palestinians recognize Israel as the State of the Jewish people, then we will be ready in a future peace agreement to reach a solution where a demilitarized Palestinian state exists alongside the Jewish state.
Regarding the remaining important issues that will be discussed as part of the final settlement, my positions are known: Israel needs defensible borders, and Jerusalem must remain the united capital of Israel with continued religious freedom for all faiths.
The territorial question will be discussed as part of the final peace agreement. In the meantime, we have no intention of building new settlements or of expropriating additional land for existing settlements.
But there is a need to enable the residents to live normal lives, to allow mothers and fathers to raise their children like families elsewhere. The settlers are neither the enemies of the people nor the enemies of peace. Rather, they are an integral part of our people, a principled, pioneering and Zionist public.
Unity among us is essential and will help us achieve reconciliation with our neighbors. That reconciliation must already begin by altering existing realities. I believe that a strong Palestinian economy will strengthen peace.
If the Palestinians turn toward peace – in fighting terror, in strengthening governance and the rule of law, in educating their children for peace and in stopping incitement against Israel - we will do our part in making every effort to facilitate freedom of movement and access, and to enable them to develop their economy. All of this will help us advance a peace treaty between us.
Above all else, the Palestinians must decide between the path of peace and the path of Hamas. The Palestinian Authority will have to establish the rule of law in Gaza and overcome Hamas. Israel will not sit at the negotiating table with terrorists who seek their destruction.
Hamas will not even allow the Red Cross to visit our kidnapped soldier Gilad Shalit, who has spent three years in captivity, cut off from his parents, his family and his people. We are committed to bringing him home, healthy and safe.
With a Palestinian leadership committed to peace, with the active participation of the Arab world, and the support of the United States and the international community, there is no reason why we cannot achieve a breakthrough to peace.
Our people have already proven that we can do the impossible. Over the past 61 years, while constantly defending our existence, we have performed wonders.
Our microchips are powering the world’s computers. Our medicines are treating diseases once considered incurable. Our drip irrigation is bringing arid lands back to life across the globe. And Israeli scientists are expanding the boundaries of human knowledge.
If only our neighbors would respond to our call – peace too will be in our reach.
I call on the leaders of the Arab world and on the Palestinian leadership, let us continue together on the path of Menahem Begin and Anwar Sadat, Yitzhak Rabin and King Hussein. Let us realize the vision of the prophet Isaiah, who in Jerusalem 2700 years ago said: “nations shall not lift up sword against nation, and they shall learn war no more.”
With God’s help, we will know no more war. We will know peace.
Wednesday, December 30, 2009
2009 Peace Now Beilin
A letter from Dr. Yossi Beilin 14/12/2009
Dear Friends of Peace Now,
I write to you today because I believe that while the need for peace may be ever more urgent, it is no less attainable. We stand today at a critical juncture. The Goldstone Report weighs heavy upon the nation, Mahmoud Abbas threatens to resign and dismantle the PA, and the frosty relationship with the Obama Administration leaves Israel ever more isolated to deal with the challenges she faces.
Prime Minister Binyamin Netanyahu, whose speech at Bar Ilan lit a flicker of hope when he supported the principle of two states for two people, has since proven that he is not serious about a peace agreement, only recently announcing a partial and temporary settlement freeze, but without initialisng any steps to bring about an end to the occupation. As the Israeli government belittles the PA at every opportunity, it is of little surprise that Abbas’ authority has diminished, undermining him as a partner for peace. Hamas alone is the victor.
In Jerusalem, the situation remains delicate and explosive, as Jewish settlers move into Palestinian neighbourhoods such as Sheih Jarrah or Silwan, creating realities on the ground, further complicating steps
towards peace. While the Palestinians remain relatively calm today, that an escalation in settler provocations in East Jerusalem could drag us towards a third intifada.
Right now, we must call upon our politicians and demand that they take the necessary and courageous steps to advance towards a comprehensive peace accord with our Arab neighbours. American involvement is essential, and Obama must present a practical plan for all parties to follow. Nevertheless, we have come a tremendous
way and polls consistently indicate that almost four fifths of the Israeli public support peace based on the twostate principle, even if they do not share our urgency. If Israel wishes to avoid becoming a pariah state, she must move forward on multiple diplomatic tracks.
She must work towards the conclusion of a peace accord with the Palestinians. She must heed the calls of Syrian President Bashar Assad to end the state of war between the two sides, which would break up the axis of fundamentalism running from Iran to Gaza. She must take the Saudi Peace Plan seriously.
Settlements are the single greatest threat to the implementation of the two-state solution, and this so-called freeze must be implemented and extended to East Jerusalem. Change is in the power of the Israeli government and its citizens.
As a man who for decades has written and promoted peace initiatives from Oslo to Geneva, both behind the scenes and in the public arena, I applaud Peace Now’s efforts to work tirelessly within the Israeli population – through public campaigns, student activities, demonstrations, running tours and educating society through its magnificent Settlement Watch programme. The Berlin Wall fell 20 years ago because of two major factors: bold leaders and brave citizens. Then, as today in the Middle East, the factors were not on the side of progress. But their wisdom and determination should encourage us all.
You are an essential part of this movement, and it is by writing letters to news outlets, pressuring your political leaders and spreading the message of Peace Now to both sides of the debate that you can make a real difference.
Wednesday, December 23, 2009
2009 Kadima Livni
| Livni mulls Netanyahu offer to join government | ||
| ||
 | ||
AFP/Jerusalem
|
זהו שבוע לא פשוט לעם בישראל ושבוע קשה במיוחד לראש ממשלה בישראל.
הדיון הזה זומן על ידי האופוזיציה על מנת לדרוש מראש הממשלה לפרוש את תכניותיו ועמדותיו ולנו, באופוזיציה, זאת ההזדמנות לשטוח את חזוננו ולבקר את הממשלה - ויש על מה לבקר את הממשלה ואת ראש הממשלה על התנהלותו והעדר החלטה בכל נושא משמעותי. ובעיקר בכל הקשור למדיניות החוץ של ישראל.
אבל זהו שבוע מיוחד ויש דברים שצריכים להיאמר
מאז חטיפתו של גלעד שליט הבהרתי כי אני מסרבת להיגרר בנושא זה למגרש הפוליטי. לא אעשה זאת גם היום. אין בכוונתי לבקר היום את התשובה שניתנה לחמאס, מה שלא הייתה . אני מכבדת את החלטת רה"מ, גם אם אין בה עדיין את מימוש תקוותו של העם לראות את גלעד חוזר הביתה משדה הקרב.
מאז יום ראשון השבוע, שנודע שיש צורך להכריע ומשהתכנסה השביעייה, אני חושבת הרבה על ההחלטה שצריך ראש הממשלה לקבל. אני זוכרת את עסקת טננבאום – הצבעתי נגדה, את רגב וגולדווסר, בה תמכתי בלב כבד, וחשבתי על ימי הדיונים בשולחן השלישייה של הממשלה הקודמת שעסקו במאמצים להשיב את גלעד שליט. אני זוכרת את ההחלטות שקיבלנו, בהובלת ראש הממשלה אהוד אולמרט ,וחשוב לומר היום במיוחד, שרה"מ אולמרט, גם בשלהי כהונתו, ראה בעניין הזה את הטווח הארוך ועמד בלחצים ובגלי הביקורת הלא מוצדקת שהוטחה כלפיו בגין אותה החלטה שלא להסכים לכל תנאי החמאס כדי להשיב את גלעד שליט -חייל שיצא להגן על אזרחי ישראל בשם מדינת ישראל.
החלטות אלה בעניין שבויים, הן בין הקשות לראש ממשלה ולשריה. השיקולים הם רבים, מורכבים ורק אחרי ששוקלים את כולם מורה המצפן הפנימי שבלב המנהיג מה לעשות ולעולם זאת תהיה החלטה שנויה במחלוקת ותותיר ספקות בלב המחליט גם לאחר ביצועה.
יש את השבוי עצמו, גלעד שליט האדם, חיוכו ,דיבורו המבויש משהו שהפכו את גלעד לבן משפחה חסר, בכל בית בישראל.
ויש את ההורים. גלעד הוא הבן של אביבה ונעם שליט ויישאר ילד בעיניהם בכל גיל . מאבקם להשבתו הביתה מובן - הרי כל הורה היה נותן את חייו לראות את בנו חוזר חי שלם וכל הורה בישראל, כן גם אני, מדמיינת איך מכילים את הכאב הבלתי נסבל, האם הוא מתענה עכשיו, האם יודע עד כמה אוהבים.
וראש ממשלה צריך להסתכל להורים בעיניים ולומר שהוא רואה אותם מול עיניו בעת קבלת ההחלטה אבל האחריות שלו מחייבת אותו לראות לא רק אותם, אלא להעריך מראש מה תהיה השפעת ההסכמה לתנאיו של ארגון טרור, חמאס או חיזבאללה, על עתיד ישראל ובטחונה . לא פחות.
ויש את החברה בישראל והשפעת ההחלטה על החוסן הלאומי וכולנו רואים את הכמיהה לשובו של גלעד, ואיך משפיעה העובדה שהוא עדיין בשבי על החברה כולה. את ילדי כיתה א' כותבים לו משל היה אחיהם, תיכוניסטים לפני גיוס איתם נפגשתי שמציגים את נכונות הממשלה להשיבו הביתה בכל מחיר כמבחן מוסרי המשליך לצערי על מוטיבציית הגיוס.
ולהם צריך להגיד- גלעד הוא הילד של כולנו. בתחושתנו. אבל הוא חייל צבא הגנה לישראל שיצא להגן על אזרחים. ככה זה בישראל. החיילים שומרים על הילדים ושהילדים יהיו בוגרים בני שמונה עשרה הם יתגייסו כדי לשמור על הילדים ועל הוריהם. על האזרחים כולם.
ומדינת ישראל נלחמת על קיומה וחיילי צבא הגנה לישראל משליכים נפשם מנגד כדי להגן על אזרחי המדינה וחלקם שילמו בחייהם ביניהם, גם באירוע הקשה בו נחטף גלעד,גם בהאמר שממנו נחטפו אלדד רגב ואודי גולדווסר.
ויש את הערכים של צה"ל ומפקדיו. הערבות ההדדית, הנכונות להקריב את חייך בשביל חבר, לא מפקירים פצוע בשטח אבל גם לא נכנעים כדי למנוע פגיעה באותו פצוע . ויש את מבצעי החילוץ הנועזים שמהווים סמל וחלק ממורשת הקרב של צה"ל .
ויש את כושר ההרתעה של ישראל – מושג, אולי לא מוגדר ומדויק. אבל כולל לא רק את כוחו הצבאי של צה"ל ומספר גיסותיו ומטוסיו אלא גם את הנכונות להלחם ואת ההחלטות שמקבלים מנהיגיו. האם אלו מעידים על חולשה וחוסר נכונות להקריב במאבק הקיום, או במילים אחרות- כניעה לטרור או שהן ביטוי למוסר וערבות הדדית חברתית, לעיתים לא מוכרת ולא מובנת בעולם החופשי ששולח חיילים מעבר לאוקיינוס, חלקם נחטפים וחלקם חוזרים בארונות, כחלק ממחיר המלחמה בטרור.
ויש כמובן את המסוכנות של הטרוריסטים שיצאו לחופשי ואת המסר לאלה שבדרך ואת אלה שסיכנו חייהם על מנת להביאם לדין ולכלוא אותם.
בסופו של יום לא מדובר במתמטיקה של מספר רוצחים שישוחררו מול דרגת הכאב של ההורים. השטן לא המציא עוד מתמטיקה כזאת. אפילו לא מדובר בחוות דעת מקצועיות של שירותי הביטחון מול ציבור שרוצה לחבק חייל שהפך להיות הבן האובד של כולנו .
חשבתי עליך ראש הממשלה בימים האלה של הישיבות האין סופיות של השביעייה, כיוון שלכל החלטה יש מחיר כבד בטווח הקצר או הארוך.
חשבנו שזאת העת של האופוזיציה לאפשר לך לבוא נקי, בידיים נקיות, בראש נקי מעניינים פוליטיים, לבוא לדיונים ולשקול את כל השיקולים כשאתה מרוכז בעיקר. רק בעיקר.
חשבנו על הציבור שנושא עיניו לירושלים באמונה. ציבור שמחכה להחלטה, ובעיני הציבור בעיקר רוצה שהנהגתו תקבל את ההחלטה לאחר ששקלה את כל השיקולים הנכונים, ותסתכל בעיניו ותנמק כל החלטה גם הקשה ביותר.
ורצינו לנקות את היום ההוא מפוליטיקה. ביטלנו אירועים פוליטיים, ביטלנו את הצעת אי האמון.
ביום שני בערב כאשר כונסה השביעייה, ישבתי וכתבתי את הדברים האלה שאמרתי לך ולאומה כאן, דברים שאמרתי בכדי שהציבור יבין את המורכבות הבלתי נתפסת שאתה עומד בפניה של ההחלטות האלה ולחזור ולומר לא נגרור את זה למגרש הפוליטי. חשבתי שבשבוע הזה גם במסגרת ה – 40 חתימות צריך להסתפק בדברים האלה.
כך אני נהגתי. כך נהגה קדימה. לדאבוני, טרם יבשה הדיו על הדברים שנכתבו על הנייר, שמעתי ,ולא דרך שמועות או רכילות, שבאותם יומיים עוסקים ראש ממשלת ישראל, ושר הביטחון שלה, בפוליטיקה שיותר מהכול – היא מבישה בימים האלה. שיחות שכנוע לחברים שיפלגו את מפלגתם בהתאם לאותו חוק מכוער שראש הממשלה התעקש על חקיקתו. והדבר עורר בי קודם כל שאט נפש, לא בגלל המטרה או החשש מהמטרה שלך מזה זמן רב.
אדם בדרך כלל בוחן את זולתו לפי ערכיו והתנהלותו שלו.
פוליטיקאי שהמטרה שלו היא הכיסא בלבד ולא כמקום נדרש לקידום הרעיון חושב שאלה השיקולים המניעים את כולם – כיסא, תפקיד, ג'וב. אני, בניגוד אליך, מאמינה בקדימה, בחזונה ובאנשיה אני מאמינה בקיומם של פוליטיקאים שיש בהם את היושרה, הנאמנות והערכיות שאתה חושב שאין להם .אני מבינה שכך ראש הממשלה רואה את הפוליטיקאים כולם. כך הורכבה ממשלה אחת, כך לא הורכבה ממשלה אחרת.
ואם עד היום קדימה הוכיחה את היותה אלטרנטיבה מול ממשלתך ומולך בעקרונות ובמדיניות, בימים האלה היא הוכיחה , שוב, שהיא אלטרנטיבה גם בהתנהלות, במוסר ובערכים.
היית צריך לדעת , ראש הממשלה, שכשהציבור מסתכל על ירושלים באמונה, הוא גם יראה את מה שנעשה מאחורי הקלעים. אוי לאותה לבושה.
ואוסיף למרות הכול – אם תמיכה אתה מבקש. תמיכה בדרך, שלא לצורך הישרדות חסרת תוכן ומזיקה - תנהג נכון, תקבל את ההחלטות הנכונות לישראל– ואנחנו נעמוד במילתנו ונתמוך בך. זה יקרה דרך אגב יחד עם הציבור כולו. לכידות רה"מ, שדיברת עליה קודם ואחדות, תהיה לא סביב הצורך שלך לשרוד, אני מבינה שזה חשוב בעיניך אבל פחות בעיני עם ישראל. אלא רק סביב ההכרעות המדיניות האמיתיות ואז תמצא תמיכה, תמצא אחדות ותמצא לכידות. אבל אם תימנע מקבלת החלטות, תסבך את ישראל ותשקיע את כל זמנך בהישרדות על חשבון המדינה– אנחנו נהיה כאן להציג לכל את פעולותיך ומשגיך ונמשיך להיות לציבור אלטרנטיבה של מהות, של חזון ושל תקווה.
Thursday, December 11, 2008
2008 December Yaffo
Good News: Electricity Back Now. Margi Helped,
Barak "friend" on Facebook
Tzipi on Linkedin
Saturday, November 15, 2008
Thursday, September 18, 2008
2008 The Good Bad and the Ugly
Aya Mualem got Present from me.
Chanasys on Global Solutions Directory - IBM
earlier on netbeans partners
Isracard
Bad:
Visa Cal messing me around.
Wall Street Melt Down
Ugly:
No Social Worker.
Did not get Bituach Leumi 14th September 2008
Friday, June 13, 2008
2008 Meretz- Why I will Leave
פרוטוקול הנהלת מרצ-יחד - 5.6.2008
נוכחים: ירון שור, מוסי רז, זהבה גלאון, עו"ד עמרי כבירי, שוקי קרומר, יאיר אברהם, ג'ומס, סיגל שיינמן, יונתן יסעור, מיכל עדן, ויוי וולפסון, שמואל ברטנשטיין, דרור מזרחי, דרור מורג, מיכל רוזין, קובי דהן, דינה אבקסיס, רונית גל, יוסי ביילין, שושנה צור, אליעזר צור, חיים פרטוש, אורי זכי, אייל אורון, שי אבן, אלי ספרן, דקלה אברג'יל, ערן לב, גדעון שמיר, אילן גילאון, רן כהן, גיורא ברעם, אבו וילן, תמי זנדברג, עידו גדעון, נעמי חזן, דסי ינובסקי, מיטל להבי, דן יעקובסון, טל מידן, מוניקה כהן, גבי לסקי, גברי ברגיל, סוזי בכר, עיסאוי פריג', נוגה בר-לב, צביה גרינפלד, חיים חייט, יוסי מרציאנו, פפה אללו.
מוסי: אנו מזכירים היום את יום השנה לכיבוש ויום איכות הסביבה הבינלאומי.
עידו גדעון הוא הדובר החדש של מרצ. עומר שכטר הוא היו"ר החדש של נוער מרצ.
ג'ומס: החלטנו לקיים את סדר היום המקורי, הבחירות המוניציפאליות. הבחירות הכלליות מתקיימות בנובמבר, אנחנו החלטנו להתכונן לבחירות המוניציפאליות למועד המקורי – נובמבר. אנו צריכים להתכונן עכשיו. יחסרו לנו משאבים לבחירות. ירון ואני בדקנו את ההיערכות. הערכתנו היא שמרצ צריכה כשלושה וחצי חודשים להיערך לבחירות. אם הבחירות יתקיימו בנובמבר, הבחירות הפנימיות יחפפו עם הבחירות הכלליות. זה לא יהיה נוח, אך כל המפלגות יהיו במצב הזה. אנו צריכים להתחיל להתכונן. חבר במפעל משותף של ניר עוז ונירים נהרג היום וחמישה נפצעו, זה סיפור קשה מאוד. המציאות בכלל בעוטף עזה נהיית מיום ליום יותר קשה. החלטה הייתה צריכה להתקבל, החלטה על קבלת הפסקת אש בין הצדדים.
זהבה: מרצ כנראה כרגע יכולה לומר שירוצו מטעמה 25 רשימות ברשויות השונות, לא כולל ישובים ערביים. יכול להיות שירוצו גם רשימות בישובים הערביים. ברוב המקומות הגענו להסכמות מאוד חשובות. בשבוע האחרון אנו נשאלים רבות על ההתרחשויות הרבות, כל המפלגות מדברות על הקפאת העשייה לבחירות המוניציפאליות. היום, שרי מפלגת העבודה הודיעו שהאולטימטום הוא בטווח של השבועיים הקרובים. עלינו כן להיערך לנובמבר לבחירות המוניציפאליות. במידה וב-18 ליוני הכנסת לא תתפזר הבחירות המוניציפאליות כן יתקיימו כסדרם. לבחירות המוניציפאליות יש חשיבות עצומה.
שאלה: בכמה מן הרשימות מרצ מתמודדת לראשות? – תשובה: בהרצליה, ואולי גם נשקול לרוץ לראשות לעוד כמה רשויות.
שאלה: מה קורה במגזר הערבי? – תשובה: במגזר הערבי נרוץ לראשות בג'סר א-זרקא, כרגע כנראה תהיה רשימת-בת של מרצ בדליית אל-כרמל. כנראה שנרוץ למועצה בשפרעם.
ירון שור: אני רוצה להודות בהערכה לרונית גל שמסיימת את תפקידה כדוברת המפלגה ולאחל לעידו גדעון הצלחה רבה בתפקיד הדובר, הצלחתך הצלחתנו. בהזדמנות זו גם להודות לנציגים המוניציפאליים שלנו, שחלק יסיימו את תפקידם בחודשים הקרובים וחלקם, כך אנו מקווים, ימשיכו לקדנציה נוספת. אתם עושים עבודת קודש. מרצ עושה בכל יכולתה לעזור לכם, אך משאבים אין לנו. אנחנו תמיד איתכם.
הסיכוי שיתקיימו שתי מערכות בחירות במקביל, אחת לכנסת ואחת למוניציפאלי – הוא שואף לאפס. ראשית, זה לא אותו פנקס בוחרים. שנית, מדובר על 2 מערכות ניהוליות שונות: האחת מנוהלת ע"י תמר אדרי בכנסת והשנייה ע"י משרד הפנים בכפר סבא. וזה מעבר לאינטרסים הפוליטיים של המפלגות.
בניגוד למה שנכתב בדו"ח האסטרטגי, אני סבור שמערכת הבחירות המוניציפאלית הקודמת נוהלה טוב מאד. הבעיה היא שיש מגמה ארצית מתמשכת של ירידה בייצוג של רשימות שמזוהות עם מפלגות, וכן שמרצ מצאה את עצמה בבחירות המוניציפאליות בסוף 2003 לאחר שהייתה ירידה דרמטית בכוחה בתחילת 2003, בבחירות לכנסת. זה הביא אותנו לכך שהייתה ירידה בכוחנו הפוליטי בבחירות המוניציפאליות וכן הפסד כספי של כ-2 מיליון ₪.
יש לי 4 לקחים עיקריים ממערכת הבחירות הקודמת:
ראשית, נעשו סקרים באופן מושכל ונכון, אך הם נעשו מוקדם מדי. על סמך הסקרים הוחלט איזה מימון לתת לכל רשימה. כדי לפתור בעיה זאת באופן חלקי, העניין הזה נלקח בחשבון בנושא של חישוב התקציב הפעם, כאשר 30% מהתקציב לכל רשימה יינתן לאחר הסקר הראשון והיתרה לאחר הסקר השני. הסקר הראשון שנעשה הוא סקר תשתית ולא ישקף את כמות המנדטים שתקבל כל רשימה. הסקר השני ייערך כחודשיים לפני הבחירות ובעקבותיו יוחלט על מסגרת התקציב הסופית. אנחנו מודעים לכך שזה לא פשוט לתכנן תקציב כאשר לא יודעים מלכתחילה את גודלו, אך נדמה לי שהנוסחה (שמופיעה בנספח) היא נכונה, ולוקחת בחשבון את הסיכונים מול הסיכויים.
שנית, העלאת % החסימה מבחינת המימון – לפי תוצאות הסקר, מ-0.6 מנדט ל-0.8 מנדט. כלומר, בפעם הקודמת הוחלט לממן רשימות שעל סמך הסקר קיבלו 0.6 מנדט, וכתוצאה מכך היו רשימות שלא עברו את אחוז החסימה והפסדנו כסף. הפעם אנחנו מעלים את הרף ל-0.8.
שלישית, חשוב למנוע עד כמה שאפשר חריגות תקציביות. אין צורך לפרט את המצב הכספי של מרצ, ולכן אני רוצה לציין שלמרות שרוב הרשימות התנהלו מצוין ורובן לא חרגו, היו רשימות בודדות שחרגו מהתקציב, ובאופן ניכר. יתרה מכך, כשליש מהאנשים שהתמודדו ברשימות השונות עזבו את המפלגה לאחר הבחירות ובמהלך הקדנציה, תופעה בעייתית מאוד. על מנת להתמודד עם התופעות הללו, הכנו כתב התחייבות, עליו יצטרכו לחתום כל המועמדים.
ולבסוף, המערכת המרכזית צריכה להיות הפעם יותר דומיננטית. אנו נעזור לרשימות בכמה מובנים: יהיה קמפיין מרכזי, קמפיין "מטריה", שידגיש 2-3 נושאים מרכזיים המשותפים לכולם, נבצע 2 סקרים, נעזור בבחירת מנהלי קמפיינים, נקיים סדנת הכשרה, הן למועמדים והן למנהלי המטות, נבנה אתרי אינטרנט, מערכת מידע לניהול מטה הבחירות, ועוד שורה של שירותים. מטרתנו היא לתת לכל המתמודדים את העזרה המרבית שאנו יכולים לתת.
אלו הרשימות שרצות, לא כולל את המגזר הערבי: אשדוד, אשקלון, באר שבע, גבעתיים, הרצלייה, חולון, חיפה, יהוד, ירושלים, כפר סבא, כרמיאל, נס ציונה, פתח תקווה, קריית אונו, קריית גת, קריית טבעון, ראש העין, ראשון לציון, רחובות, רמת גן, רמת השרון, רעננה, תל אביב-יפו. רשימה לא סופית.
ערן לב: בסעיף 2 של הנספח, בלשון המעטה, נייר בעייתי, אני לא רחוק ממקצועו של עו"ד כבירי, יש סעיף אחד, אני לא מאשים אותו, אך אני שוחחתי עם המזכ"ל על מסמך זה, אף מפלגה אחרת לא העבירה כזה מסמך. למרות זאת, אני מוכן לחתום על מסמך זה, רק עם תיקון אחד, בסעיף 6, אני מקווה שעו"ד כבירי הכין זאת רק עבור ת"א, אם אני הייתי עו"ד הייתי בודק את הפוליסה של האחריות המקצועית, עזבו את העובדה שאתם רוצים לכפות עזיבה של המתמודד אם יתקיים סכסוך בינו למפלגה. יש סעיף שאומר שצריך להחזיר כסף למפלגה בתנאים מסוימים. סעיף 6 צריך לומר משהו אחר לחלוטין, אני לא מוכן לתת לבית הדין של המפלגה להוות בורר ביני למפלגה. רק לבית משפט יש הסמכות לעשות זאת, אני לא רוצה שבית הדין של מרצ יהווה בורר בסכסוכים כספיים. גם בסעיף 5, אם מישהו פורש לא יצטרך להחזיר את הכספים, רק מישהו שלא "יביא" את המנדט. חייבים לשנות את כל סעיף 6.
הנרי: אני רוצה להגיד את הערכתי בנוגע לבחירות, אני חושב שהבחירות לכנסת יתקיימו בנובמבר, והמוניציפאליות כחצי שנה אחרי. לגבי הבחירות המוניציפאליות והכנסת במקביל – מבחינת טכנית לא אפשרית, ומשרד הפנים מתנגד לכך, ולכן הנושא הזה ירד מהפרק. אילו הישיבה הזו הייתה נערכת בעוד שבועיים-שלושה נוכל לדעת יותר. כפי שירון אמר, בבחירות המוניציפאליות הקודמות היו מספר ויכוחים עם מתמודדים מכל מיני רשימות, צוותים מסוימים לא הגיעו לאחוז החסימה של מימון התקציב. צריך לעשות כאן שיקול ענייני- לא פוליטי- ולראות אם לכל מועמד יש סיכוי, כדי שלא נתקל באותו מצב שהיה בבחירות הקודמות. למשל באשדוד, אסור לתת שקל. באשדוד אין סיכוי למרצ, בכלל. לגבי ההסכם שהוכן כאן ע"י היועץ המשפטי, הוא "לא יתפוס מים". כל מי שרץ תחת מרצ לא צריך לעשות שום הסכם, אולי כדאי לעשות סוג של אמנה במקרה של בריחה עם המנדט. אם הבחירות המוניציפאליות יערכו לפני הבחירות לכנסת - יש טעם לעשות את הקמפיין המרכזי. הקמפיין הארצי – חסר תועלת, הרבה כסף ילך לאבדון, עלינו לתת תקציבים לרשימות ביישובים ולא לפזר כספים באופן שרירותי, אלא למקד את הכסף לכל יישוב. חולצות, כובעים, אביזרים למיניהם, הכול תחת מטרייה מרכזית ולא באופן מפוזר.
עמרי כבירי: אני רוצה לפתוח בנוגע לכתב ההתחייבות, מה שהנרי וירון אמרו הם נכונים מאוד, אבל כאשר יש בריחה של מנדטים זה דבר מאוד לא מוסרי. לא היו בעיות משמעותיות, אך בעיית בריחת המנדטים היא צרה גדולה. על המתמודדים להחזיר כספים אם לא קיבלו את המנדט. להסכם הזה חייב להיות "שיניים", מרצ צריכה להחליט כיצד היא תתנהל בפני המתמודדים.
פפה אללו: יש להבדיל בין מי שפורש והולך הביתה ולא קורה שום דבר לבין מי שלוקח את המנדט. בעניין התקציב, עלינו להתמודד עם עניין המועד. אנו צריכים להתכונן 4-5 חודשים לפני כן, במיוחד בי-ם.
דרור מורג: אני חושב שבנושא התקציב, העניין של החלוקה מאוד נכון, ישנו עוד כלי של גיוס תרומות, דבר נוסף בנוגע למסמך, אני מצודד במסמך, התלונות קצת מוגזמות, אינני חושב שהדיון צריך להיות משפטי, העניין הוא המוסר פה. עזיבת המפלגה. הוא צריך להיות כמה שיותר מחייב.
גבי לסקי: ירון אמר שהמפלגה הולכת להעמיד מספר שירותים למועמדים, בין היתר, סדנא לעמידה מול תקשורת, אני חושבת שצריכה להיות סדנא בנושא הירוק, מה שנקרא קיימות, כיצד מנהלים עיר בריאה, זה יהיה מאוד נכון שהמועמדים יעברו "סדנת קיימות". בנוסף לכך, אהבתי את כל הפליירים, סטיקרים וכו', עלינו לנהל קמפיין ירוק! פחות פליירים וסטיקרים אך זקוק לחשוב כיצד עושים זאת, קמפיין יותר ירוק, זה בזבוז משאבים. בנוסף, אי אפשר להגיד למישהו להחזיר את המנדט, אז מה עושים? לבדוק לעומק, אולי פיצוי כספי, צריכים לבחון זאת. אני אוהבת את רעיון האמנה – אך שוב, היא לא ניתנת לאכיפה. זה נושא מאוד בעייתי. אם המפלגה מממנת מתמודד עליה לשלם עבורו. בנוגע לניסוחים יש לי מספר הערות ואעביר לעמרי.
עידן: אני לא אחתום על המסמך הזה, אף אחד מהמפלגה לא סייע לי כאשר התמודדתי מול אנשים שכן גנבו את המנדט. אני בזבזתי ימי עבודה וישבתי במשרד. השקעתי המון משאבים. היום לבוא אלי ולהגיד, לא מאמינים לך, אני חושב שזה לא מוסרי. אני לא ראיתי את חברי הכנסת חותמים על מסמך כלשהו. מדובר פה על אחריות אישית – אדם מקבל מימון – עוזב: עליו להחזיר מימון. המסמך לא מכבד פה את הנוכחים. אני מצטרף לערן, בית משפט מתמודד עם פסיקות כאלו, לא בית דין מרצ. יכול להיות שבאזור גוש דן צריך להשקיע מעט יותר בקמפיין.
שמואל: בנוגע לנייר, כמו שהזכירו פה כבר, יש פה בעיה מהותית, יש כאן 2 צדדים, מועמדים וחברי הנהלה. אנחנו מפלגה אחת, צד אחד, לא שניים. ואם יש כאן שני צדדים – אז ההסכם מנוסח באופן חד צדדי. ניסו פה לרמוז איזה מקרה יוצא מן הכלל, שמרצ תחליט לעשות שותפות עם תנועה חוץ פרלמנטארית או אף פרלמנטארית, חלק גדול מהמפלגה לא תוכל לבלוע את זה. אם יש מסר משותף, ושמים אותו בעיתון משותף, אז כל הארץ קוראת אותו, ולא רק לעיתון למקומון.
ויוי: בנוגע לקמפיין, צריך להפריד בין עניין הקמפיין עצמו לבין רעיונות הסדנאות, זה לא בהכרח מה שיקדם אותנו ברמה המקומית, צריך גם להיזהר בעניין המסרים. בנוגע למסמך, אני חושבת שמהותו נכונה, הסכסוכים הקיימים רבים ולכן אני חושבת שצריך לשאול – למה זה קורה. צריך ללוות את הנושא.
קובי: אני נגד כל המתנגדים למסמך הזה. לא רק עניין הכסף, אלא עניין הנזק האלקטוראלי. זה דבר מאוד חמור. הנהלת המפלגה צריכה לחייב את המתמודדים לחתום על מסמך התפטרות לראש העיר וכאשר יהיה סכסוך בין המועמד למפלגה במקרה של גניבת המנדט, להגיש את המסמך. זה מה שימנע את גניבת המנדט.
אילן: בנוגע למועד הבחירות – אינני יודע מתי זה יתרחש. בנוגע למהלך המשפטי שמתרחש פה – זה חבל, דבר מאוד תיאורטי ולכן חבל שאנו מתמודדים עם ההחלטות הטיפשיות הללו. הבחירות לכנסת גם חשובות, ואני חסיד גדול של המסרים החזקים והגדולים. הירוקים הם הגמלאים החדשים, זה משפט שצריך לאמץ אותו, צריך להיות שוב מפלגה של רווחה וחינוך, מסרים של מרצ של פעם, זה המסר המרכזי. פגשתי בארה"ב את מושל מינסוטה, הוא נבחר דרך הקמפיין באינטרנט, המדיום הזה הוא חשוב מאוד. צעירים רבים נמשכים לכך. עדיף לרוץ ב-12 מקומות ולנצח ב-80% ולא לרוץ ב-24 מקומות ולנצח ב-40%.
בכל אופן, עלינו להחזיק מערכת בחירות מרכזית וממוקדת ולהחליט את ההחלטות הטובות ביותר.
ג'ומס: עם כל הכבוד למסמך הזה, זה לא מרכז הדיון הזה. אני חשבתי שהנוסחאות הפיננסיות הן מרכז הדיון. אך בנוגע לנייר, הנייר הוא הסכם בין חברי מרצ המתמודדים לבין מרצ. סעיפים 3 ו4, אם מישהו שילם לספק שלא כדין, עליו לשלם, אותו דבר גם בנוגע לחריגות בתקציב, על מתמודד להתנהל עפ"י הכללים. אנשים לא יכולים להשליך כספים, כל ההתחייבות הזאת היא סה"כ בשתי סיטואציות, חריגה מן התקציב וכו', ומקרה הפרישה וגניבת המנדט. לא בית הדין של מרצ צריך לדון בזה, אם הוא עזב את המפלגה, זה עניין של בית משפט. מי שלוקח מנדט מן המפלגה עליו להחזירו. מי שנוטש את המפלגה, יש הצדקה למפלגה לפעול כלפיו.
יונתן: על חברי הכנסת להעלות הצעת חוק בנוגע לתשלום לחברי מועצת עיר. חבר מועצת עיר מתנדב ולכן זה לא מחובתו. הייצוג של המפלגות בכנסת בערים פוחת, ולכן עולה הכוח של הרשימות שלא מזוהות. בנוגע למסר, הקמפיין צריך אולי להיות לא תחת שם מרצ, אך עם אנשיה.
מיטל להבי: אמר ג'ומס על התיקונים של ערן, אני לא רואה למה תמי, שלא חותמת על התחייבות, צריכה לחתום, נכון שכולנו צריכים להתנהל לפי הנוהל, אך צריך להיות חוזה נפרד בנוגע לטוהר והתנהלות כספית. לגבי הסקר, אני לא אהבתי את הסקר, הסקר לא משקף את המצב. אין לי התנגדות לקמפיין מרכזי, אין לי ספק שהחיבור בין מרצ לת"א הוא טוב. גוש דן יכול להוות מסר מרכזי בנוגע לנושא הירוק – זיהום אוויר לדוגמא, ולכן עלינו להתרכז בנושאים מסוימים, גם בקמפיין הארצי.
שוקי: אני חושב שכדאי לתת "בונוסים" למי שהתנהג כשורה בעשור האחרון, ולהיפך למי שהתנהל לא כשורה. אני באופן עקרוני לא חושב שזה נכון לממן 0.6 מנדט למי שהביא מנדט. זה הכול תלוי בהתנהגות של השנים האחרונות ובקמפיין הנוכחי. לגבי הנושא של החוזה – זה חוזה בסדר, זה בכלל דבר משני, זה נראה לי טריוויאלי לחלוטין.
יאיר: אני רוצה להתייחס לגבי המגמה של היחלשות כוחן של המפלגות במערך המוניציפאלי. יש לנו מעגל וקהל יעד ברור, היכן שמרצ זכתה לתמיכה ציבורית רחבה, חובתנו להדק את הקשר הזה, כדי להביא את אותו קהל - שוב. אנשי קשר לא באים להצביע בבחירות המוניציפאליות. אני חושב שצריך להביא את קהל הבוחרים של מרצ בכנסת – למוניציפאלי. בנוסף, צריך גם לעשות עבודת שטח רחבה, ומהבחינה הזו, סקר שהוכן חצי שנה לפני הבחירות מטעה, ולכן עלינו להבין שהסקר הראשון לא ממפה את המצב, והוא גם לא צריך לקבוע את רמת התקצוב הראשונה.
אייל: לגבי המסמך, אישית, אין לי בעיה עקרונית עמו. צריך לזכור שהמועמדים הם כמעט כולם עושים זאת ללא תמורה, אני מאוד לא אוהב את הנתון ש-30 אחוז מחברי המועצות עזבו אותנו, עלינו לדאוג שזה לא יקרה שוב. העליתי בעבר את נושא ההשלכות הקמפיין המוניציפאלי על תקציב המפלגה, צריך לדאוג שבהמשך כיצד הסיכונים שאנו לוקחים בקמפיין לא ישפיעו לרעה על תקציב המפלגה.
גדעון: אני רק רוצה לשאול שאלה: מה המרכיב בסקר כיצד התקציב יתחלק? דבר נוסף, אני בעד חתימה על המסמך. רק צריך לחתום עליו שיהיה גם מסמך קביל מבחינה משפטית. בנוסף, בתל אביב יש מומנטום עצום ולכן אסור שהמומנטום יאבד, במיוחד במידה והתקציב יסתיים ולא ימשך, אז המומנטום יאבד ולכן עלינו להמשיך את המומנטום בעזרת התקציב. תל אביב הוא מעוז חשוב למרצ.
נעמי: רק כמה משפטים, אנחנו נכנסנו למצבים שלא היו לנו כלים למנוע שפיכת כספים. שלושים אחוז נשירה ממרצ זה בעיה עצומה. מנהל תקין וטוהר מידות – דבר חשוב ביותר, ולכן כל מועמד חייב לחתום על המסמך. נקודה שנייה, במקומות שונים יש למרצ הרבה קולות שישנם בבחירות הכלליות שאין בבחירות המוניציפאליות – ולהיפך. בי-ם מרצ הפכה מ-3 מנדטים לאפס. ולכן עניין התזמון הוא חשוב ביותר, אם הבחירות הכלליות מתרחשות לפני הבחירות המוניציפאליות צריכים לחשוב כיצד זה משפיע על השני. צריך גם להתמודד עם עניין הדחייה של שניהם. אם הבחירות המוניציפאליות מתקיימות במרץ ולא בנובמבר ואחרי בחירות כלליות – צריכים להתחשב בתוצאות הבחירות הכלליות ולהיעזר בהם – ולהיפך. תראו, למרצ, במיוחד במוניציפאלי, יש נטייה לשפוך את הכסף בתחילת הקמפיין ולקראת סופו להישאר עם כלום, תיזהרו, תהפכו לשמרנים, אנו לא במצב היום לבזבז כספים. אם אתם מושכים את הקמפיין המוניציפאלי מהיום ועד מרץ – וזה תרחיש סביר ועוד שבועיים אף תרחיש וודאי, אולי נגיע למרץ בלי כלום.
סיגל: עלינו להיזהר בעניין החלוקה התקציבית, אני רוצה לברך באמת את ההשקעה שאתם עושים בנו, המועמדים, זה יוצר קשר שכל הזמן אנו מדברים עליו. בנוגע למסמך - אני חושבת שחובה עלינו לחתום עליו. עלינו אף להוציא זאת לעיתונות. זה מאוד חשוב שנוציא את המסמך הזה, במיוחד בפן המוסרי. צריכה להיות מחויבות למפלגה ולסיעה. בנוגע למסרים הכללים, הדברים שהכי מתחברים למרצ, עלינו להתייחס אליהם, במיוחד אליהם, מרצ החברתית, מרצ הסביבתית, צריך להתייחס לכל הקהלים. העיתונות המקומית היא בעייתית מאוד, רמה מאוד נמוכה, נשלטת על ידי ראשי העיר, ולכן בעיתונות הארצית זה יותר אפקטיבי, ובו בעת גם להשקיע בקמפיין המקומי.
עידן ממשיך: כן צריך לתת את המשקל לעניין של העבר הפיננסי, האם כן מרצ יכולה להגדיל את כוחה במישור המוניציפאלי, בסופו של דבר במישור המוניציפאלי אנו תמיד מגיעים למצב בו אנו נותרים ללא תקציב, ולכן עלינו לשים גם גבולות.
זהבה: אני מאוד תומכת במסמך, לדעתי מי שנשאר במרצ – עליו חל המסמך, ולכן חשבנו שבגדול, אנחנו רוצים לרוץ תחת המותג מרצ. מי שרץ מטעם מרצ – יש לזה מחיר. ולכן, אני מציעה שהגישה שהתקבעה כאן נכונה, עלינו להתמקד במסרים המרכזיים. אנשים לא רצים ברשימה עצמאית, אלא, תחת מרצ. ולכן עלינו ללכת על משהו אחד, שניים, שרק יכול לסייע לרשימות.
ירון: לא אתייחס לכל ההערות שהושמעו כאן, אבל אתייחס בקצרה לכמה נקודות. הנרי, בנוגע לסקר השני, הוא יעשה בכל המקומות, לא רק בחלק. 70 אחוז הנוספים של המימון יינתנו אחרי הסקר השני. אנחנו קיבלנו החלטה פוליטית שאנחנו נרוץ ככלל בשם מרצ, יותר נכון לרוץ בשם מרצ, אלא אם כן יוכח בסקרים שכדאי אחרת. לגבי הרכש: הערה נכונה, ולכן זה יהווה חלק מהשירותים של המערכת המרכזית. לגבי הקמפיין המרכזי, יהיה קמפיין "מטריה" בכמה נושאים, עם תקציב קטן, שרובו המוחלט הולך לקמפיינים המקומיים. בנוגע למה שגדעון, שוקי ופפה אמרו, ברור לנו לחלוטין שלהחליט על סכום גבוה יותר מ-30 אחוז בתחילת הקמפיין יהיה טעות גדולה, ולכן עלינו לחלק את התקציב באופן נכון ושוויוני. מה ששוקי אמר זה מאוד נכון, רוב מוחלט של הרשימות עמדו בתקציב, היו בודדים שחרגו. עלינו להסכים שאסור לחרוג מן התקציב. ניקח בחשבון את תקצוב תחילת הקמפיין, ותוך שבועיים התמונה הפוליטית תתבהר.
(מדברים על תיקונים קלים במסמך ההתחייבות)
מחליטים לאשר את 3 המסמכים שהניחו זהבה וירון על סדר היום של ההנהלה. מצ"ב 3 המסמכים שאושרו.
הצעת החלטה לישיבת הנהלת מרצ-יחד 5.6.2008
כללי המימון לרשימות מרצ בבחירות המוניציפליות 2008